ב"תרבות ללא נחת" מספר פרויד על אחד- כריסטיאן דיטריך גראבה, שכתב במחזהו "חניבעל": "עולמינו זה, אין לנו מפלט ממנו"
וגם - " אל דאגה! אין לנו מפלט מן העולם- אנו בפנים, אחת ולתמיד".

כמו רוצה לומר- אתם בחיים, אתם כבר במים, תשחו.
ואני חושב על אותם אנשים שנמצאים במים וחושבים ומתנהגים כאילו אסור להם להירטב (כי הם יבשים, עאלק) וחושבים שאילו לא ירטבו יִשַמרו והם אינם יודעים כי הם כבר רטובים, על כל יובשם, הם כבר רטובים וההימנעות הזו מאבדת אותם לדעת במסווה של ביטחה. איזו עיוורות. איזו עליבות.


(תמונת היום לא תוצג לצערי, גם התמונה הקודמת הורדה עקב בקשה מפורשת, עימכם הסליחה)