אני כותב את העבודה שלי.
אני יודע שרציתי ללכת לבית הכנסת ולעשות שם חושבים עם עצמי. אבל אני מרגיש שגם לשבת ככה ולהתרכז בדבר אחד, גם בו יש מעין בקשת סליחה, בקשת כפרה ממני אלי.
אני מבקש מעצמי סליחה
סליחה על מי שאני ועל מי שהייתי כלפי עצמי במשך זמן רב ופעמים רבות

על קשיחות יתרה ועוקצנות ממאירה
על עצלנות מרחיקה וחוסר איכפתיות מפשילה

על כל פשעיי אני משלם ומשלם בריבית,
אני מבקש סליחה, בעיקר על הריבית, היא הפכה אצלי כמו
לטבע שני

ובאותה הזדמנות, אני מבקש לסלוח, להשיל מעצמי קיטונות.
קיטונות של בשר אנו עוטים על עצמינו בעודנו כועסים אחרים.
אני מבקש לסלוח לכמה חברים שיש ושהיו לי בעבר ובהווה, כאלה שנטשוני ללא הסבר,
אני מבקש לסלוח למספר בלוגריות על שלא הבנתי אותן ושלא הבינו אותי. ניתוקים מכאיבים לי לעתים, מכאיבים לי, אז סליחה.

אני מבקש לסלוח לאמא שלי, שכעסתי עליה ימים רבים מדי בשנה שחלפה, שנה בה הבנתי שיהיה עלי לעזוב את חדרי באחד מהימים הקרובים, מבקש לסלוח על שחייה קשים, מבקש שתסלח שאיני מבין אותה מספיק, מבקש לסלוח לה שלעתים היא רק בנאדם, לסלוח לה שאינה מעמידה פנים שהחיים יפים וטובים וקלים.

אני מבקש לסלוח, מבקש סליחה
בחדרי שבביתי,
יוזף ברויר,
הנדסת המחשבה