(אתמול בלילה אמא שלי סיפרה לי שחבר של הבן של חברה שלה הוא האדם שנהרג בתאונת אופנוע שהיה כתוב עליה בעיתון)

א. שוב עשיתי לעצמי קרחת. הייתי צריך לתקן קודם את המכונה הדפוקה בשביל זה אבל עשיתי את זה. מאז הפעם האחרונה שהקרחתי את עצמי ]הפעם הקודמת[ לא אהבתי את עצמי במראה. זה היה קשור לחוסר סיפוק מאיך שאני נראה עם קרחת וזה היה לי חדש כי מאז שהייתי נער ובתקופה מסוימת בצבא הייתי עושה קרחות חדשות ]לבקרים[.
הפעם אהבתי את הקרחת, הפעם אהבתי להסתכל על עצמי ושוב מצאתי את אותו חן שחסר לי מאז הפעם האחרונה עד מידה בה אני לא רוצה שום תספורת אחרת.

ב. היום עשיתי את יומי האחרון בעבודה. הסתובבנו בשוק הכרמל ובנחלת בנימין. הבוקר התחיל בצורה מכוערת, עת פגשתי אדם שעובד איתי באותה עבודה, בן 35, עוד גר בבית, ועבד בכל עבודה זמנית שאי פעם יכולתי לחשוב עליה. היה זבן בסטימצקי, עשה ארכיאולוגיה, היה מורה, היה פקיד, היה מה לא, וחי כדי להתלונן על זה. יש לו תואר שני לאיש הזה. הוא חולה על הסטוריה.
סבלתי מכל רגע איתו. הוא הבהיר לי בצורה מאד פסיכואנליטית שיש לי פחדיי קיום, שאני לא הולך להיות עורך דין, כלכלן או רופא מנתח ובבת אחת עשה לי פליפ פלופ בבטן ובגרון. איתו באוטובוס החלטתי שאני לא משליך את הקיום שלו על עצמי כמו שהיה יכול לקרות בקלות לו הייתי פחות על המשמר. ידעתי שאני מסיים את העבודה הזו כדי לכתוב את הסמינרים שלי בשקט לזמן מה ושברגע שאני משיג את הכסף אני קונה לי את האופנוע שאני כל כך רוצה וצריך.

ג. היה בהחלט מיותר להגיע לעבודה, אך פגשתי צלם שהכרתי ממקום אחר והוא פתאום הציע לי הצעה עסקית שנראה לאן תיקח אותי. כך או כך הוא העלה בי שוב את הרעיון שאין גבול למקומות שאני יכול להתפתח אליהם בתחום הצילום וכל מה שנדרש זה חזון והתמדה. כולם מאד מתלהבים מיכולות המרפקים שלי בתחום הצילום. הוא קרא לזה חוצפה. בעיני אני איטי וחסר מעוף בתחום הזה ולוקה גם בהרבה עצלנות וחשיבה תקועה בקופסה.

ד. היום בשינקין אמא שלי התקשרה ואמרה שמצאה צ'ק במגרת התחתונים שלי ולמה למה למה לא הכנסתי אותו עוד לבנק. אמרתי לה שזה לא עניינה אבל לבסוף אמרתי לה שאני רוצה לקנות בו את האופנוע. שי פריקד אאוט שוב והתחלנו לריב עד לניתוק השיחה מצד שנינו פעמיים. היום כשהיא הלכה לישון ואני הלכתי למטבח ראיתי שהיא קנתה שני ספרים וסוכריות גומי תולעים כאלה. אחד הספרים שהיא קנתה הוא "העצמי כפרויקט עיצוב". לשני קוראים "מיתוס גידול הילדים (למה ילדים יוצאים כמו שהם יוצאים)", אותו היא קנתה ספק לה ספק לי, אולי רצתה להגיד בזה משהו, אני די משוכנע.

ה. יומיים שלושה חשבתי עליה. תמהתי אם היא תתקשר, רציתי להתקשר בעצמי. זה היה עשר דקות אחרי שקמתי מהשינה של הצהריים. היא התקשרה אלי מהבית לפלאפון ואז הביתה. היא רצתה לדבר. סתם לקשקש. להעביר את הזמן עד הדייט שלה עם ההוא בן השלושים שהכירה זה לא מכבר. מאז מאי שמרתי את התמונות שלה אצלי ולא נגעתי. אותו לילה היא גם ניתקה איתי את הקשר אחרי שצילמתי אותה מופיעה. ידעתי שאסור לי להתקשר, פן תחשוב שאני להוט מדי או להוט מעט. העדפתי לתת לה לבוא אלי. עדיין איני סומך עליה כי את הנעשה אין להשיב, היא עלולה שוב להחליט דברים שלא קשורים אלי ולנתק שוב. אני חושש מהמצב הזה לעתיד. ואז היא התקשרה. סופסוף יכולתי לשלוח לה את התמונות שלה. זה היה בחודש ששבתי ארצה וכמות הצילומים שצילמתי עד אז עמדה על 500 בערך. היום אני עומד על עשרת אלפים כמעט, כמה מים עברו, כמה תמונות צילמתי, כמה חיים חייתי.

ו. היא סיפרה לי שפגשה אותו בערב המבוא, אותו ערב בו היא אזרה את האומץ להתקשר אלי. אחד הדברים שקורים בתכניות האלה הוא שפתאום, ואין לזה שום הסבר, אנשים מקבלים אומץ ועושים מעשה שרצו לעשות מזמן. היא סיפרה לי שרצתה להתקשר אלי במשך חודשיים תמימים. הוא הולך לעשות עכשיו את התכנית שהיא כל כך אוהבת. היא סיפרה לי שאולי בגלל שהשלימה איתי היא התחילה לצאת איתו. אמרתי לה שזה נורא מעניין. היא שאלה אותי מה מעניין בזה.

ז. אמרתי לה שזה מעניין שהיא בוחרת לצאת עם אדם שהולך להיות מאומן ושיהיה לה למראה ושלא יאכל את הלוקשים שלה לאורך זמן. אמרתי לה שזה מעניין גם שהיא עשתה את זה מיד אחרי שהתקשרה אלי להשלים איתי, ואחרי שהודתה בפניי שזה הדבר שאיתו הכי לא נוח לה- להיות עם אדם מאומן. היא אמרה שהיא לא חשבה על זה ושאני כנראה צודק. ידעתי שאני צודק והיה לי מין קול כזה של התרגשות כמו שמעולם לא שמעתי בקולה. בדמיוני עברה לי מחשבה על כך שהיא הולכת להתחתן איתו והם רק בדייט השלישי היום. אם זה יהיה נכון אני אתן לה את הפוסט הזה במתנה יום אחד, אני מקווה שהיא תבין שאי אפשר להתנתק ממה שרואים מול העיניים, אני מאחל לה שלום ואהבה