היה לי יום סוריאליסטי היום.

הוא התחיל בחמש בבוקר עת קמתי לעשות חזרות אחרונות לבחן שהיה לי היום.

אחרי זה המשיך עם זה שהדלת של המקלחת נכנסה בי בראש בדרך להיסגר בעוצמה אל המשקוף. צד אחד קצת כואב- אם אני נוגע בו. בצד השני נותר רק סימן.

ישר קמתי מהרצפה והלכתי להכין ארוחת בוקר דשנה ומלאה באהבה.

באוניברסיטה הלכתי לבחן, שהיה ממש לא קשה, ונראה לי שאני אקבל ציון מעולה.

אהובתי הגיעה לבניין והביאה לי טוויקס.

עת יצאתי משיעור פמיניזמים ומשפט צילצלתי לה- בוא לדשא אני מחכה לך, היא היתה אחרי מקדונלדס, כי אתמול לא הלכנו לאגאדיר אחרי הטיול ההזוי והמטריף שהיה לנו לרמת הגולן, נכון יותר לעין זיוון, לחורשה של גדס"ר 134 שם אכלנו ארוחת בוקר בקור מקפיא ובראות של מאיתנו עד 10 מטר בלבד. זה היה מטורף. אני ניווטתי בלי לראות לאן נוסעים, היא היתה מבוהלת קצת אבל שמחה עלי, ואכן, ניווט בערפל כבד כמו בגולן, אין עוד ערפל כזה. ראינו רק עד הפנסים שלנו.

נסעתי הביתה בשני אוטובוסים. מהאחד לשני רצתי כמו מטורף, התיישב מולי קירח חמוד שקרא פאולו קואלו באנגלית, ישבתי במקום הכי מבאס באוטובוס ארוך- במקום של השלישיה, הוא נכנס לשם שלישי, עם פאקינג קיטבג ושתי מטריות.
בינתיים התחלפה האשה בגבר שמן, ואני החלטתי שלפני שאני אוכל את הצ'ונט של אתמול לארוחת צהרים, אוכל לי את הפומלית שלקחתי היום לביתספר.

אז הנה אני, עם ציון על הברכיים בתיק, מולי יושב איש מבוגר ושמן שמחזיק שקית עם במל ירוק-מלפפונים-עגבניות ולידו הקירח של פאולו קואלו- ואני- עם פומלית, וברקע- רוני סופרסטאר- ואני התביישתי שהזקן צריך לשמוע את רוני, אבל הוא בתמורה, נקש עם עצבאותיו על דפנות האוטובוס- אז נרגעתי. גם ככה הייתי צריך לתפעל את הפומלית.