כאן העבודה מתחילה להיות מעניינת. יש פה הרבה נתונים מעניינים אבל גם ביקורת סוציולוגית של אחת גאונה- ג'יין ג'ייקובס שדיברתי עליה בעבר כבר.

 

הצגת נתונים והתייחסות
המחקר שערכתי בעת כתיבת העבודה כלל שני סיורים בעיר, איסוף חומר, דעות ורעיונות מ"פורום מודיעין" באינטרנט  וראיונות שערכתי עם תושבת העיר ועם מנהלת "פורום מודיעין", גם היא תושבת מודיעין.
בחלק הבא אתייחס לנתונים דמוגרפיים על העיר ותושביה. משם, אעבור ואתייחס לעיקרי תכנון העיר כפי שהוצגו בחלק הקודם, ובנוסף, אציג חלק מטענותיהם של אנשי העיר על מצבה מבחינה חברתית וכלכלית.

דמוגרפיה והטרוגניות
ראשית, אציג נתונים דמוגרפיים מתוך אתר האינטרנט  של עיריית מודיעין:  שטח השיפוט של העיר משתרע על 46 אלף דונם וכמחצית ממנו הוא שטחים ירוקים פתוחים. בנוסף, מונה העיר כ- 40 אלף איש (ו- 55 אלף איש אם מצרפים אליה את מכבים ורעות הנחשבות כבר כעת לחלק ממנה, אך עם זאת, ראוי לציין את העובדה). "רוב תושבי העיר הם אנשים ומשפחות צעירות. 29% מתושבי מודיעין הם בני 20-30. 91% מתושבי העיר מתחת לגיל 49. 38% מתחת לגיל 20. 90% מרוכשי הדירות בעיר נשואים, רוב המשפחות הצעירות מבוססות ומשכילות ולהן 2 ילדים".
על פי ג'ייקובס ווירת, אחד המאפיינים החשובים ביותר של עיר היא ההטרוגניות של תושביה- גיל התושבים, רמת ההשכלה שלהם ומשלחי היד בהם הם עוסקים. ג'ייקובס טוענת בספרה ש- Diversity is natural to big cities . וירת אף הוא מציין זאת וטוען שגיוס אנשים מטיפוסים שונים גורם בסופו של דבר להשפעה מאזנת, ושתהליך איזון ההבדלים הזה הוא חלק מהבסיס הכלכלי של העיר.
אמנם ניתן לייצר פרופיל של אדם גם באוכלוסיה הטרוגנית על בסיס חציון (למשל), ועם זאת, מתוך אתר העירייה, עדות של הגולשים עצמם בפורום  ומהראיון עם המנהלת שלו, עולה תמונה מעניינת למדי- ניתן ליצור פרופיל של איש העיר מודיעין, דבר המעיד דווקא על הומוגניות בקרב התושבים ולאו דווקא על הטרוגניות כפי שניתן היה לשער מהעובדה שאמנם רוב תושבי מודיעין הם צעירים, אך גם בעלי השכלה מגוונת ועוסקים במקצועות בתחומים רבים ושונים. הפרופיל הנ"ל מראה שאיש מודיעין הוא איש צעיר, משכיל, נשוי ובעל משפחה צעירה, עם שני ילדים בממוצע, רכב ותשלום משכנתא. דרך פרופיל זה, תוחמת העיר מודיעין את עצמה הלכה למעשה- סף הכניסה אל העיר (להלן: הפרופיל המוצע) מונע מאנשים השונים בפרופיל שלהם מלהתיישב בעיר דרך כך ש- אדם שלא "עומד" בפרופיל הזה ירגיש חריג במודיעין ההומוגנית ולכן יבחר שלא להתיישב בה. וכדוגמה: רווק יחפש חיי חברה (זוגיות) מחוץ לעיר, אדם לא משכיל, יתקשה למצוא (לעתים) שפה משותפת עם סביבתו הקרובה.  דבר זה יוצר את העיר, המתעתדת להיות בעתיד "מטרופולין", כ"קהילה סגורה" עם כללי כניסה.

עיר אידאלית, תעסוקה  והמציאות
עיר אידאלית, מבחינתו של ספדיה, היא עיר שמעבר לצורת בנייתה, עליה להיות נקייה, שקטה, בעלת מרחבים, סדר פנימי והגיון, כפי שניתן לקרוא בתיאור מרכז העיר שלו. ג'ייקובס אינה קוראת לעיר אידאלית בשם. היא מסתכלת על ערים ותכנונן ודרך ביקורת עליהן מכוונת אל האידאל שלה. האידאל שלה הוא עיר סואנת, אינטנסיבית, שהשימושים שבה הם רבים(mixed use) ושאפילו ללכלוך שבה יש מטרה.
בתארה עיר מסתכלת ג'ייקובס על ערים סואנות. ספדיה לעומתה, מסתכל על פרבר.
השימוש בדימוי "עיר אידאלית" נעשה בהיקף נרחב בכדי לשווק את העיר ברחבי הארץ עבור אִכלוסה וברחבי העולם למטרות יחסי ציבור, כולל שימוש במושג "מודיעין עיר העתיד" המסמל את "רצון" המתכננים לשים  את רווחת התושב ואיכות חייו במרכז (תוך כדי החצנתם ויחצנות"ם), דבר המשתמע מהמידע הניתן אודות העיר באתר האינטרנט של העירייה. משאיפה זו לאידיאל אל המציאות בשטח.

בראיון שנערך עם מנהלת "פורום מודיעין", דיברה עפרה על האכזבה והתסכול נוכח הפער, העצום לדבריה, בין ההבטחות שהובטחו לה כשבאה לגור בעיר לבין המציאות כיום- "היו הרבה הבטחות ותקוות" היא אמרה. ההבטחות כללו בין השאר אזור תעסוקה גדול בתחום ההיי טק, רכבת קלה, בית קולנוע, בריכה, בית תרבות ועוד. אחד המאפיינים החשובים ביותר של עיר לפי פארק, היא היותה מרכז כלכלי. "איך לא חשבו על אזור תעסוקה לתושבים... אנשים לא יכולים לחפש בה תעסוקה". בכדי לסבר את האוזן יש להבין שרוב התושבים עוזבים את העיר בבוקר בכדי לנסוע לעבודה באזור ת"א, אזור י-ם או לאזור נתב"ג שם נמצאת Airport City- מרכז תעסוקה גדול מאד בתחום התעשייה וההיי טק. במילים אחרות- יוממות- תופעה חברתית המתקיימת כאשר אנשים המתגוררים ביישוב מסוים נוסעים מדי יום למקום עבודתם הנמצא ביישוב אחר. ההשלכה על הגדרת העיר היא שהיא הופכת למעשה לעיר שינה, או במילים אחרות יישוב פרברי בקנה מידה גדול המתרוקן בבוקר ומתמלא לפנות ערב בחזרה.
בשונה מערים אחרות מהן מתבצעת יוממות החוצה אל תוך ת"א למשל (כגון מרמת-גן, הרצליה, כפר סבא, לוד ועוד) אך גם פנימה אל תוך עצמן, בהכילן מרכזי תעסוקה, מסחר ותעשייה רבים , מודיעין מתאפיינת ביוממות החוצה בלבד ואינה מעסיקה אנשים מבחוץ מהסיבה הפשוטה שאין בה מרכזי עסקים ותעשיה כלל למעט המרכזים השכונתיים שלה שבצורה הגיונית, לבטח מעסיקים את תושבי המקום בלבד. באין פעילות כלכלית ענפה, מודיעין לא יכולה להקרא עיר אלא לכל היותר ישוב פרברי גדול (בהיותה מתפרשת על פני שטח רב), בעל שכונות רבות (מודיעין נבנית כנפרשת החוצה בעזרת שכונותיה ולא תוך כדי ביסוס ראשוני של המרכז) , וללא פעילות כלכלית בסדר גודל נרחב.

אכזבה מרכזית נוספת היא מחסור בפעילויות ולבני נוער בפרט- "אין פה מה לעשות. אמנם בתי קפה יש בשפע, אך הם מיצו את עצמם כבר". לנושא השעמום והבטלה בעיר יש השלכה חברתית.  ברחבי הפארקים בעיר התגלו נזקים שנגרמו לצמחיה ולמדרכות (גרפיטי),  "חברה משועממים הרסו פארק משעמום... פארק הדגים- מעשנים שם נרגילה". בספרה מדברת ג'ייקובס על כך שתפקידם של רחובות בערים גדולות הוא בין השאר לספק בטחון- הן עבור תושבי המקום והן עבור הזרים המשתמשים במדרכות. שתי טענות מציגה ג'ייקובס: האחת- ברחוב חייבות להיות מספיק "עיניים פקוחות" על מנת לאכוף/לספק סוג של פיקוח חברתי (בטחון, השגחה, סדר). השנייה- הולכי רגל חייבים להשתמש ברחוב במשך היום בצורה מתמשכת ובכמות מספקת ע"מ שהמעקב וה"אכיפה" יהיו אפקטיביים. מדברים אלה ניתן להסיק שהעזיבה ההמונית של המבוגרים בבוקר וחזרתם לפנות ערב, מייצרת, באופן טבעי,  מחסור ב"חיי מדרכה" , מותירה את הנוער (ולצורך העניין גם מבחינה פלילית) ללא פיקוח חברתי ויוצרת מחסור בביטחון אצל תושבי המקום, ואצל אלו שאינם תושבי המקום הנמצאים בעיר, עקב רמה נמוכה של מפגשים בין אנשים .
חוץ מהראיון, בסקר  שנערך בפורום ושבו הצביעו 43 גולשים, הביעו המצביעים את אכזבתם מהיעדר תעסוקת פנאי בעיר כגון קניון, מסעדות, פאבים, אך בעיקר, היעדר קולנוע. במילותיה, סיכמה עפרה את הנושא בצורה הטובה ביותר- "באיזשהו שלב, השם של העיר לא יספיק", בהתייחסה כמובן למאמצי היחצ"נות של הקבלנים והעריה למכור את הדירות בעיר.

צפיפות נמוכה והשלכה חברתית
ג'ייקובס טוענת לקשר בין עובדת ריכוזם של אנשים לבין ההתמחויות (בתחום המוניציפלי, המסחרי והפנאי)  אותם הם יכולים לקדם ע"י דרישה. במילים פשוטות, טוענת ג'ייקובס שצפוף זה דווקא נוח, ושיותר הוא יותר טוב, בעיר הגדולה לפחות. בתכנון העיר, שם ספדיה דגש רב דווקא על צפיפות נמוכה בכל חלקי העיר מתוך הנחת מוצא שאנשים רואים בכך איכות חיים. למעשה, לפי ג'ייקובס, דווקא צמצום השטח בו יושבת אוכלוסיה הוא זה שיוצר את הנוחות לתושבים. אולי דווקא ריכוז האוכלוסייה הוא הגורם לעיר להתפתח בכיוונים הרצויים. לפיזור התושבים על פני שטח גדול יש תוצאה כלכלית המביאה איתה השלכה חברתית. טענתי היא שאולי חוסר הימצאם של מפעלי מסחר ופנאי כה רבים, נובע דווקא מאי ריכוזם של התושבים במידה מספקת. ריכוז התושבים יוצר סוג של מסה קריטית שאינה יכולה להתקיים כאשר התושבים מפוזרים בשטח גדול מדי כשמדובר בקידום רעיון, בקידום מאבק (סוג של הפרד ומשול ברמה העירונית), או ברמה של פיתוח עירוני. הרציונל הוא שריכוז מביא לעוצמה וליכולת שלא אפשריים בדרך אחרת. למעשה ושלא בכוונה, ע"י תכנון העיר כנבנית החוצה (אי ביסוס של המרכז), שלא כמו עיר אורגנית רגילה, התושבים מרגישים שכוחם אפסי , שאינם יכולים לנקוט פעולה אפקטיבית ושאין ביכולתם לשנות. זוהי התוצאה של תכנון שלא מאפשר גמישות, הן ברמה הכלכלית והן ברמה החברתית.

מרכז העיר
מודיעין אינה עיר גרעינית אלא נבנית בצורה של התפשטות החוצה ולא בצורה של ביסוס ראשיתי של המרכז. מרכז העיר, לפי דבריו של ספדיה, אמור להכיל בתוכו רחוב קניות, מבני ציבור, מסחר, חניונים, ומגורים. מספר דברים יש לציין בשלב זה- ראשית, האזור הנחשב מרכז העיר  אינו בנוי עדיין. שנית, מודיעין מורכבת שכונות- שכונות (השכונות, שכולן דומות במראן נותנות תחושה של "סידרתיות") כשבמרכזה של כל שכונה נמצא מרכז מסחרי דמוי קניון קטן וסגור, המציע מספר שירותים בסיסיים כגון בנק, מכולת, דואר וכדומה. שלישית, מעבר לאינטראקציה המתקיימת בין התושבים במרכזים המסחריים הללו ובפארקים, רחובות מודיעין אינם יוצרים אינטראקציה בלתי ממוסדת  וכדוגמאות אציין שבכל מודיעין אין אפילו קיוסק אחד שייצור אפילו מפגש בלתי צפוי אחד בין תושבים. בנוסף, בסיור בעיר לא נמצא אף לא ספסל ישיבה אחד מעבר להיותם מוצבים בפארקים ובגנים. בספרה, טוענת ג'ייקובס שרחוב נבנה מכך שאנשים הולכים לעיסוקיהם, ובדרך, כבדרך אגב, נתקלים באנשים אחרים. בצורה פרטנית, האירועים הם חסרי משמעות, אך בסופו של דבר, סיכומם של אירועים פרטניים אלה יוצרים תחושה של זהות ציבורית, רשת של כבוד ואמון ציבוריים וסוג של משאב בעת הצורך,לא רק זאת, גם פיקוח חברתי ותחושת בטחון, ושהיעדרם של מפגשים כאלו הוא אסון לרחוב עירוני. במקרה הנוכחי, אפשר לראות בבהירות שמתכנני העיר יצרו מקומות מפגש פורמליים, כגון הפארקים והמרכזים המסחריים וע"י העלמתם של מקומות בלתי פורמליים כגון ספסל ציבורי או קיוסק הם ביקשו לכוון את האינטראקציה של התושבים, אולי אף כדי לשמור על החזות העירונית הנקייה על חשבון צרכים אחרים (דעתי האישית. נ.ק). ג'ייקובס טוענת במקרה כזה ששום צורה של מפגש פורמלי (או מוסדר, כלומר שתוכנן מראש) לא תצליח להיות בעלת אותה עוצמה חברתית כמו מפגש בלתי פורמלי ובלתי מתוכנן בין למשל הולך הרגל למוכר העיתונים או הזבן והלקוח המתייעץ עימו או בין שני הילדים שהגיעו במקרה לחנות באותו הזמן כדי לקנות מחברת לבית הספר. מרכז העיר של מודיעין אמור לספק בדיוק את "חיי המדרכה " האלה, את אותם מפגשים רבים ובלתי קרואים אך כל כך נחוצים לתושבים. עד הרגע בו יקום המרכז ויספק שלל אטרקציות ואינטראקציות, השונות מהמוכר, המסודר והממוסד של מודיעין בהווה, למודיעין יחסר מאפיין חשוב ומרכזי זה של חיי רחוב. לכך חשוב להוסיף, שלמקום המתרוקן באופן מובנה עקב יוממות, קשה כמובן מאד, לפתח חיי מדרכה או חיי רחוב. ההגיון הוא- אין אנשים- אין אינטראקציה. ובמקרה של מודיעין- אינטראקציה לא בהכרח תקרה גם כשיש אנשים וזו תוצאה של עיר אשר אין בה תעסוקה ואין בה מקומות מפגש בלתי פורמליים כמעט מפני שחיי רחוב, עפ"י ג'ייקובס, יכולים להתרחש במלוא עוזם רק במקומות לא צפויים ולא במקומות שתוכננו לכך מראש.

פארקים,שטחים פתוחים ואינטראקציה
מראש תוכננה מודיעין ע"מ שתכיל בתוכה שטחים ציבוריים פתוחים, פארק טבע, אזור ספורט וגינות שכונתיות (מעתה יקראו כולם בשם "פארקים").כל אלה מספקים ללא ספק "רמת איכות גבוהה מבחינה סביבתית וחזותית" כפי שטוען ספדיה . בפרק אודות פארקים  טוענת ג'ייקובס, שפארקים הם אכן נוחיות וברכה (במקור היא משתמשת במילה boons) לאזורים עירוניים צפופים עקב היותם שטחים פתוחים (אלטרנטיבה והיפוך לצפיפות) אך מציעה להפוך לרגע את ההסתכלות ולהציע שפארקים זקוקים לברכת  האנשים (שוב, boons) שיסתובבו בהם ויעריכו אותם כשונים מהנורמה העירונית במהותם אחרת יהיו מוזנחים. המקרה של הפארקים במודיעין הוא שונה מעט במקרה הזה, ראשית כי הפארקים תוכננו מראש ולא כתוצאה מהתפנות שטח מקרית ושנית, הם מהווים ביודעין, שטח פורמלי לאינטראקציה, כלומר, הם תוכננו ע"מ להוות מקום מפגש. נדרש רק לציין שכל פארק הוא כמובן מקום שנועד ותוכנן לאינטראקציה, אך ההבדל הוא שבמודיעין, הוא תוכנן כך מראש במקום מקומות מפגש לא פורמליים שהועלמו עוד בשלב התכנון (ספסל וקיוסק לדוגמה, כפי שכבר צוין) או שעדיין לא קיימים בשטח (רחוב חנויות וכל מרכז העיר למעשה). בעיצובו (הלא הגיוני ממש) של פארק כמקום לאינטראקציה שמוסדה מנציח הפארק את חוסר שביעות רצון התושבים מכך שאין להם מספיק מקומות אחרים בהם יוכלו להפגש ובכך מחמיץ את מטרתו. ה"טבע" מתמסד, הופך להיות מקום מפגש הכרחי באין אלטרנטיבות אחרות, ובכך מאבד מקסמו שהיה נותר בלי פגע לולא מוּסד. בנוסף, הפארקים מספקים נופש ופנאי לתושבי מודיעין, בכך אין ספק. למרות זאת, פארקים מקבלים הערכה גדולה יותר כאשר הם משמשים כמפלט מן הסאון העירוני ובמודיעין, בזכות הצורה והמיקום בהם נבנתה (צפיפות נמוכה, בניינים נמוכי קומות, נוף הררי הנותן תחושה של חיק טבע)  אין תחושה או חוויה של עיר והפארקים מסמלים איכות חיים של פרבר ולא של עיר.