הרגשתי אתמול קרוב לראובן המטפל.
הוא דיבר וראיתי אותי. בו. וגם... ראיתי את עצמי בה.
היה לי מקרה כזה בגיל 23, אני מעדיף לא לחשוף אותו כאן, הוא לא היה טראומטי או משהו כזה, פשוט עשיתי את הדבר הנכון:
הייתי המורָה של ראובן לביולוגיה. סגרתי את האור ו"הסכמתי להתנשק". היא הבינה שזה לא כמו בפנטזיה, קמה והלכה.
פעמים אחרות בפרק לקחתי את מקומו של הקורבן כדי להבין איך אני מקלקל בתור המקלקל.
לפני יומיים סיימתי לקרא את הריפוי של שופנהאואר. את שארית רוב הספר גמעתי ביום אחד.
אחד הקטעים שם מדבר על פיליפ שחושף שהוא עשה רשימה של בחורות איתן שכב (נכון יהיה לומר "עשה אותן" במקרה הזה) ובעצם נתן לכל הקבוצה שמן כדי לשרוף אותו על היותו מאנייק.
כדי להסביר את המקרה (כי הרי אנשים מעדיפים להסתיר דברים רעים שעשו מפחד הרוב) הוא הסביר שהעדיף לחשוף את הדבר בעצמו מאשר שפאם תחשוף את המקרה בעצמה- כך הוא יראה הרבה יותר רע ולא יוכל לשלוט על מצב העניינים. אין כמו לקחת אחריות, אין. זו אחריות משחררת. דבר מדהים.
גם אני עשיתי דבר כזה פעם, קצת אחרת- זה היה ביום של הפרידה ההיא. היא איימה עלי שתחשוף בפני אמא שלי"איזה בן חרא אני". ממש רגע אחר כך קלטתי שאני עובר אירוע טרור בבית שלי.
בבזיק של רגע הבנתי שממני לא יצא קורבן יותר בחיים. הרמתי טלפון וסיפרתי לאמא שלי מה קורה.
זה היה הרגע של השינוי כיוון באותו יום מקולקל, לקחתי בעלות על הבית שלי על החדר שלי (היא התנחלה לי על המיטה- אז פירקתי אותה חלק אחר חלק והוצאתי אותה (את המיטה) מהחדר שלי).
כדי לעולם לא לשכוח, את מה שקרה ואת מי שהייתי באותו יום צילמתי תמונות של חבלות ושריטות שקיבלתי- הן היו בגב, במפשעה, ועל שתי הידיים, סימנים כחולים ושריטות.
התמונות האלה הן של יד ימין ויד שמאל.
מתחת- תמונת השריטות בגב.
אני שמח על ההזדמנות לספר. אני לא כועס וזה לא מעלה בי דברים שאיני יודע על קיומם.
אני חווה את עצמי המון בתקופה האחרונה. אתמול למשל לפני שצילמתי ביליתי חצי שעה בחנות ספרים. קראתי קצת על פרויד. מצאתי את הספר שכתב עם יוזף ברויר ידידי. תפקידו של ברויר היה גדול יותר מכפי שתיארתי לעצמי קודם. התמלאתי בגאווה לגביו, ועל זה שבחרתי לי כזה שם מרכזי לבלוג ועוד טיפה מתוך בורות. אבל לא היתה זו בורות מצד שני- השם נבחר כי התחברתי אליו ואל מה שניסה לעשות. טיפול בדיבור קראה לזה ברטה פפנהיים (אנה או).
באימון גם עובדים לפי השיטה שכשבנאדם מצליח להתחבר לרגע המדויק שמשהו קרה בו- הוא משתחרר מהסימפטומים של הדבר שעוצר אותו. התחלתי לחשוב על זה, ועל זה שלי אין מטפל כזה, ושזה היה יכול להיות מעניין.
בסוף הפרק הוא אמר לה שאם הוא ישכב איתה עכשיו היא תשנא אותו, תרגיש מבוזה ומנוצלת, כמו שהרגישה עם שאר הגברים שאיכזבו אותה בחיים ושהוא לא מוכן לאכזב אותה שוב. זה לימד אותי המון, בעיקר כי אני יודע שבכל קשר שאליו אכנס אני חייב להיות רגיש לדברים האלה, לגלות את המניעים הקטנים והנסתרים של האישה ומה היא מחפשת בי והאם... האם .....
עלי לפעול לטובתה לפני שאני פועל לטובתי, רק זה יהיה לטובתי, לטובת שנינו.
כינוי:
יוזף ברויר
בבלוג זה
בכל הבלוגים
