אני נמצא במקום עם שקט.
אני עושה רוורס לשנים עברו, שנים בהם רציתי להצליח בצורה אחרת, בצורה חברתית.
היום מהמקום בו אני מסתכל, כל זה לא מענין אותי. היום אחרי שהגשתי את שני הסמינרים האחרונים שלי אני באמת באמת באמת אחרי כל הפרק הזה בחיים שלי, באמת סיימתי. ככה זה וככה אני מרגיש. הנה אני עומד מחר ביום הראשון של שארית חיי, להתחיל לעבוד בלי לחשוב על החיים שלי מפחיד אותי, לא לעבוד ורק לחשוב משאיר אותי מתוסכל מחוסר כסף, לעבוד ולחשוב יחד קצת קשה לי ואני אומר את האמת לגביי זה.
במקום מסוים אני יודע שאין לי ברירה. אני נע בין המצאת עתיד כמו באימון ובין חווית הווה מתמשכת כמו בבודהיזם ~ אין דבר נכון יותר, רק שיווי משקל בין השניים.
עוד מעט יום חדש, אני אתחיל אותו ונראה. אני חושב שהנקיון יתחיל מהבית, אני לא יכול לסבול עבודה אם הבית שלי לא מסודר תחילה, כמה או-סי מצידי.
החבר שאיתו כתבתי את העבודה... הייתי לו ליועץ רמת פסיכולוג לעשר דקות לפני כמה ימים עת הגשנו את הסמינר שלנו על זוגיות מצליחה. אני לא אספר את הסיפור עכשיו, אולי בזמן אחר מאוחר יותר. היום פתאום קיבלתי ממנו טלפון. הוא סיפר לי על המסיבה... לא... הוא התחיל את השיחה בבקשה להודות לי... אז הוא סיפר לי על המסיבה ועל שהוא לקח אותה הצידה וחשף בפניה את ליבו. הוא הודה לי על מה שהבהרתי לו, הודה לי על נקודת המבט החדשה ועל זה שארבע שנים הוא היה עסוק בלשים את עצמו מאחורי חומה.
כל מה שהבהרתי לו היה הדברים הבאים:
* הוא הסיק מסקנה לא נכונה כשהוא נפגע. הוא הסיק שאסור להפגע. מה שהוא לא הסיק זה שהוא צריך להיות חכם יותר ורגיש יותר עם האנשים שהוא איתם בקשר.
*הוא הסיק שאחרי שאומרים לו לא אסור להתחיל עוד פעם כי זה יראה אותו כחלש. הוא הסיק שאסור לו להיראות חלש. אז בארבע השנים האחרונות הוא לא הראה שהוא חלש, וארבע שנים הוא היה ממורמר.
יש אדם אחד, שרגא, אני אוהב אותו לעד על מה שהוא הביא לחיי.
תודה איש יקר שלי, דמות אב שהשכלתי לאמץ
כינוי:
יוזף ברויר
בבלוג זה
בכל הבלוגים
