אני מדבר עם הטלויזיה כשאני רואה את הסדרה הזו. אני אומר מה שהמטופלים יגידו. מה שאני הייתי אומר. ואני לא טועה בהרבה.
הסדרה הזו, שהתחלתי לראות כל כך מאוחר תפסה אותי בגרון ואמרה לי "שב".
התחלתי לרצות לשבת שם גם. אבל התחלתי עוד יותר לרצות להיות המטפל.
חשבתי על זה בימים האחרונים שדווקא אני, שכל כך פסלתי טיפול פסיכולוגי, בגלל חוסר האפקטיביות שלו, רוצה להפוך להיות אדם כזה שמקשיב.
ההקשבה היא מה שעושה לי את זה באמת. זה בכלל לא ההוקרה שאני מקבל אחר כך מהחברים שלי שמספרים לי על החיים שלהם. זה כמו להרכיב פאזל, אבל להרכיב אותו בראש. זה להקפיץ כדורים.
זה מצחיק, אני לא מסוגל לזכור יותר משלוש פניות אם נותנים לי הוראות הגעה. רוב הזמן אני גם לא מבין מה אומרים לי כשמדברים איתי על מצלמות, או על כל דבר אחר. במקרים כאלה אני צריך לשאוב את כל המידע, לעשות ממנו ג'לי בתוך הראש ולראות אם הבנתי.
אבל כשמדברים איתי על החיים המוח שלי צלול. המבט שלי הולך לאנשהו ימינה מהאוזן השמאלית של זה שמולי. אני מקשיב לרעש של המילים. אינדיקציות מדברות אלי. הן קופצות לי כמו כתמי צבע באמצע הדיבור. יש אנשים שיכולים להריח מחוש המישוש שלהם ולתת צבע להרגשה. אצלי הם כמו חלונות פופ אפ, הם פשוט קופצים.
ואז אני שוכח אותם, כי אין שום דבר שבאמת צריך לזכור, וכשהוא אומר עוד דבר על עצמו, עוד דבר על עצמה, החלונות שלי מתאחדים יחד ואני רואה תמונה שלמה מורכבת מפאזל אקלקטי.זה לא מפסיק להפעים אותי

יש לי מחשבות חדשות בתחום הזה.