| 12/2005
קרחת
כבר יומיים חשבתי על ידידה שלי. ההיא שפתאום חזרה לחיים שלי.
אתמול הלכתי לצלם אירוע ויצאו לי אחלה תמונות. כשהייתי בכניסה הסתכלתי על בחורה ממש יפה.
אחר כך היה טלפון. הכתבת שהגיעה לסקר התקשרה אלי וביקשה לפגוש אותי. יצאתי לכניסה וראיתי שהבחורה שהסתכלתי עליה היא זו. זה היה צירוף מקרים. אמרתי לה שחשבתי שהיא סלבית.
אחר כך פגשתי עוד בחורה, אני בטוח שראיתי אותה בעבר כבר, אז התחלתי לדבר איתה. פה ושם פטפטנו קצת והמשכתי בעבודה שלי. בפנים פגשתי אותה שוב. היא עמדה ליד החבר שלי שבכלל לא הופתעתי שהגיע. איך אתם מכירים שאלתי: "הייתי בתוכה" הוא ענה לי בחיוך מוכר והסתכל ישר אל תוך עיני. היא חייכה חיוך מלא שיניים ואמרה שזה לא נכון. הוא הסתכל אלי שוב והניד בראשו ש-כן כן , זה נכון. דקות מאוחר יותר היא הבהירה לי שזה לא באמת קרה ואמרתי לה שזה לא באמת משנה. נתתי לה את הטלפון שלי, היא תהיה מודלית מהממת בשבילי.
מפה לשם פגשתי אותה שוב בתוך האולם לקראת סוף ההופעה והיא אמרה לי שהיא הולכת לברקפסט, ואז הידידה שלי התקשרה ואמרה שהיא רוצה להפגש איתי ולצאת. התקשרתי אליה שוב, אבל היא לא ענתה. רק כשיצאתי מהטקס, עם הכתבת היפה שהבאתי לאוטובוס, היא התקשרה שוב, אמרה לי שהיא אצל איזה בחור, אמרתי לה שיוצאים והיא אמרה לי להתקשר אליה אחרי שאפרוק את התמונות. פרקתי, התקשרתי, היא היתה על מצב של "אולי, נראה, אני מקווה שיתפתח איתו משהו", ואני הייתי עם דייט עם הבחורה הממש יפה, המודלית ש"היו בתוכה", לברקפסט.
סיימתי לשלוח את התמונות והתקשרתי אליה ובאמת היא אמרה לי שהיא מתכננת ללכת לברקפסט. אז יצאתי מהבית במטרה לפגוש אותה שם.
בדרך, סמס. הידידה שלי מבטלת. טוב, לא נורא, זה היה צפוי.
בעודי בטלפון עם חבר אחרי דקה, עוד סמס, "אני שוקלת לא ללכת, אני גמורה מעייפות". התקשרתי לידידה שלי, זו שהבריזה ושאלתי אותה מה זה אומר בשפת הסימנים של בחורות "אני גמורה מעייפות", כאילו זה לא היה שקוף לי לגמרי מה זה אומר.
טלפון קצר אליה הבהיר לי שהיא פשוט לא סגורה על עצמה.
שקלתי את צעדיי, היא ביקשה עוד כמה דקות לבדוק עניינים, ואני הרי הייתי באמצע הדרך לברקפסט.
עצרתי את האוטו בצד וחשבתי. עברו דקות, ועוד דקות, ועוד דקות. שאלתי את עצמי אם להתקשר.
שיחה שהיתה לי בבוקר עם אחת הזכירה לי "לא לדחוף", "לתת לדברים לבוא אלי", לעשות לט גו על הצורך לדבר על דברים, לא לשכנע, לוותר על שליטה. זה היה כמו עירוב הפוסט שלי על סיני והפוסט שלי על רטט.
דקות ארוכות מאוחר יותר החלטתי על דרך עוקפת, נשלח לה סמס אחרון "יש? (נסיון אחרון שלי)". שלחתי אותו וכיוונתי את האוטו לכיוון הבית. הייתי כבר ליד הרחוב שלי כשהיא שלחה לי הודעה שהיא עוד "בודקת". הייתי מתוסכל, הרגשתי קירח משני הכיוונים. לדקות מספר אפילו חשבתי ללכת לשם לבד, אבל ממש לא התחשק לי להיות לבד. התקשרתי אליה ואמרתי לה שאני בדרך הביתה כבר, היא אמרה לי שבדרך כלל היא בחורה החלטית ושהיא מרגישה לא בנוח שהיא קבעה איתי והבריזה (מעניין, זה בדיוק מה שקרה עם הידידה שלי, גם היא אמרה לי בדיוק את אותן מילים) ובבוקר, כשדיברתי עם זו שאמרה לי לא לדחוף, גם היא אמרה לי דברים דומים.
שלוש נשים אמרו לי דברים דומים בתוך 10 שעות.
הרגשתי קירח משני הצדדים, אולי משלושתם, אבל מהר מאד, אחרי שעברה לי הבאסה (החלטתי שאני יורד ממנה. פשוט אמרתי לעצמי שאני יורד ממנה, וירדתי) שלחתי ליפה הודעה שאני לא כועס (היא חשבה שכן) ושנדבר ביום אחר.
"סבבה".
עוד דבר קטן:
בבית כבר קיבלתי עוד סמס "כן". הוא היה תשובה לשאלה "האם את ערה". היתה לי אתמול שיחת לילה עם בחורה שהכרתי אצל חבר. הם "סוג של" היו ביחד ואני והיא מאד התחברנו ברמת השיחה, אז דיברנו אתמול בלילה. סיפרתי לה את אירועי יומי, ואז השיחה עברה ללדבר עליה. גם היא לא סגורה על עצמה ואני לא הייתי יכול לחיות כמו שהיא בחרה לחיות, או אולי כן, אבל הנקודה היא ששמעתי את השיפוטים רצים לי לראש ועצרתי את עצמי מלדבר עליהם, מלהוציא אותם, מלהיות בנאדם רגיל שיש לו מה להגיד והוא פולט. גיליתי שזה היה מאד אפקטיבי. אני רידדתי את השיפוטים שלי, הקשבתי להם, אמרתי להם "תודה על השיתוף" והקשבתי לה. ככל שהקשבתי לה יותר כך היא סיפרה יותר. זה היה ללמוד את השיעור הזה מחדש. שיפוטיות הורגת יחסים. הלכתי לישון.
ודבר אחרון:
אתמול נודע לי שכתבו על הבלוג שלי במעריב לנוער. יופי לי.
במדור הבלוגים ממליצים על שלושה כן ועל אחד לא.
אני הייתי באחד לא.
כתבו שם שאני "תופס מקום באינטרנט" ושאני "כותב בלי פואנטה" וליד שמי שמו את התמונה של מיסטר מיאגי.
"גדול" חשבתי לעצמי, פרסום חינם. איזה שטויות
| |
|
כינוי:
יוזף ברויר
בבלוג זה
בכל הבלוגים
