| |
הנדסת המחשבה / יוזף ברויר |
| 12/2005
היום עמית התקשר אלי.
הוא הפתיע אותי.
אמר שאמרנו שנדבר וזה התמסמס.
שמחתי שהוא אמר את זה. בכלל, יוזמה ראוי שתבוא גם מאנשים אחרים.
אני לא אדם שנעלם. אמרתי את זה גם לה והיא אמרה שהיא אדם מאד נעלם כשהיינו יחד פה.
אז אני לא אדם שנעלם. מסתבר שיש לי חברים נעלמים. מעניין, יש לי חברים נעלמים ואני משאיר אותם בחיים שלי.למרות שהם פוגעים בי אחת לכמה זמן. הבנתי שזה לא שחור ולבן ביחסים, כי אני אוהב אותם, והם אוהבים אותי, אבל הם נעלמים להם.
זה מעניין, צריך להשאיר את זה בפרוססור שיעבד.
בכל אופן, עמית, התקשר ורצה שנקבע, אז אמרתי לו שאני אתקשר אליו מאוחר יותר אחרי שאסיים עם הידידה שאני נפגש איתה היום.
סיימנו לדבר וזה מה שהרגשתי:
לא נוח. כי יש מתח בינינו.
אבל אז פתאום התחלתי להתרגש מהלא נוח הזה, הרגשתי שאיזה כיף זה ללכת ולהרגיש לא נוח כי זה הופך את זה למיוחד ולדורש הסתכלות ושאם וכאשר אפגוש אותו, הערב יהיה קריאייטיבי וידרוש סוג אחר של הקשבה ללב מאשר בדרך כלל.
משום מה, לאחרונה, אחרי שחבר שלי עומר אמר לי משהו מאד חכם בדבר זה שלא צריך לדעת מה הולך לקרות ושזה משעמם כשיודעים מה יקרה ואיך יהיה, התחלתי למצוא את עצמי נמשך למצבים חברתיים לא ידועים כדבר שיש בו עניין אמיתי. תקראו לזה סקרנות, תקראו לזה עניין, אין לי מושג, אבל בנוגע להערב, אני יודע שאני סוחב משקעים.
כן, אני סוחב משקעים עליו (או אולי שכבות שאני צריך להסיר) וזה מדליק דווקא כי זה קשה וזה מדליק דווקא כי אני לא יודע מה יהיה, ואני לא מפתח ציפיות או רצונות כמוסים (משקעים ושכבות עוצרים את זה) אבל נראה מה יהיה, כי כל פגישה לטובה.
ומה שבאמת מעניין שעשיתי לעצמי היפוך מחשבתי בנוגע למשקעים
וזה גרם לי להיזכר ב
אבא שלי
שוב
| |
|
כינוי:
יוזף ברויר
בבלוג זה
בכל הבלוגים
