מדהים מה שאנשים כתבו.

קודם כל, לא פירסמו את כל השאלון שלי, ושנית, ערכו אותו ושמו שאלה שלא אני כתבתי, שאלה מפגרת: למה אתה מסתיר?

טמטום.

קראתי הרבה מהתשובות של האנשים.

מאד מעניין מה שכתבו שם. זה נע בין אמת, דרך לא רוצה לספר, אל הכחשה, לטענות נגד מחבר השאלות.

זו חוויה אנתרופולוגית לקרוא את מה שאנשים כתבו, זה היה מאד מעניין.

אין כמו לגלות את אשר אנחנו מסתירים, אין כמו לגלות מה האחרים מסתירים. הפחד הכמוס הזה, הקטן הזה, שמתחבא עמוק עמוק, או לפעמים לא כל כך עמוק, אבל זה שכל כך מנהל אותנו, שלא יחשבו שאנחנו קטנים וחלשים, שלא יחשבו שאנחנו לא יכולים, לא מסוגלים. שיאהבו אותנו, שיעריכו אותנו. שיהיה לנו עם מי להתחבק, שתהיה לנו פינה אחת חמה. שמיכה להתכסות בה, אהבה.

אנחנו ילדים, אנחנו מסתירים את זה, עד שכבר שכחנו מזה, אנחנו ילדים, עד שכבר התכחשנו לזה, אנחנו ילדים, ונשנא את מי שמזכיר לנו את עצמינו, או ליתר דיוק את מי שהתכחשנו לקיומו בתוכנו.
אנחנו ילדים.

הכי חשוב איך שאנחנו נראים, הכי חשוב מה שיחשבו, תודו, הכי חשוב שנהיה מוערכים.

כי איך נוכל בלי, מה נעשה, למי נשוויץ, איך נקבל את מנת תשומת הלב שאנחנו רגילים לה, האופיום, מה יקרה כשלא נוכל להשתמש בכעסים שלנו, בהומור שלנו, במיוחדות שלנו כדי לקבל חום- מי נהיה אז? מי נהיה? מה יהיה?

אה

אז נהיה חופשיים, אז

אפשר להתחיל לדבר על להיות באמת.

הלבד מפחיד ומחבק בחום החופש באותו רגע בדיוק

רק צריך להתרגל לרעיון

מי לי אם לא אני לי, אחרים? לא נראה לי.

הצעתי את השאלון הזה בתור רגע למחשבה, רגע של התבוננות. אני מאד שמח שאנשים בחרו לענות לו ברצינות, למרות שהיו גם כמה מצחיקים. אחד שאני זוכר הוא זה שפוחד שיגלו עליו שהוא אכל גמבה בלי לשטוף אותה. אני הכי אוהב את אלה.

אבל יופי של תשובות- חלקן, אולי רובן. אולי יהיו עוד.

תרשו לי לסיים בלי נימת סיום. אין לי.

הסוף.