| |
הנדסת המחשבה / יוזף ברויר |
| 1/2006
זה פוסט הסבר
אהבה לא קשורה לכלום
בשבועות האחרונים אני מוקף נשים שמחפשות אהבה. כל אחת והסיפורים שלה.
אבל כנראה לא על זה אני רוצה לדבר.
אני רוצה לדבר עלי.
אני לא חושב שזה המבנה האישיותי שלי, אני חושב שלמדתי את זה ממישהו (חברתי,לא ביולוגי),
לאהוב, לאהוב אנשים מסביבי.
ארבע נשים מחפשות אהבה יש בחיי, כן, ארבע.
מעבר לזה, אני משמש בתור אוזן קשבת לעוד כמה אנשים. אוזן קשבת כמו זו המומחיות שלי.
ואני שואל את עצמי-כמה מדהים זה שכשאני צריך אוזן אני צריך לחפש ממש עמוק.
לפעמים אני לא מוצא אוזן.
במקרים כאלה אני יוצר לעצמי אוזן באופן מלאכותי- אני מבקש הקשבה מסוג מסוים מהאדם המקשיב.
לפעמים זה לא מצליח.
בימים האחרונים אני שמח ומרוצה מעצמי, אני לא שוכח לטפוח לעצמי על השכם. הנה, יש לי אופנוע. כמה זמן דיברתי על זה? חצי שנה? בום!
הנה יש לי עבודה ואני כבר מרגיש בה די בטוח עם שכר שנותן לי שקט ושהיא לא מקג'וב. כמה זמן דיברתי על זה?חצי שנה? בום!
זה בדיוק מה שרציתי, אבן הדרך הראשונה שלי בדרך ללהיות מאמן היתה אוניברסיטה. אבן של 3 שנים. בום!
את האבן השניה לא הייתי צריך לחפש הרבה, הבנתי שכדי להיות מאמן צריך להיות מצליח בחיים. מה זה מצליח? אדם שהוא שבע רצון מחייו. כן. אדם מצליח הוא אחד ששבע רצון מחייו. אין לזה קשר לכסף. כסף הוא מדד, הוא לא המטרה. אני באבן השנייה שלי.
האבן השלישית, עם ובלי קשר לשנייה תהיה לעזוב את הבית. אני מדבר על זה חודשיים. הקצבתי לי עוד 4 חודשים לזה. בין אם אעמוד ביעד ובין אם לא- זה יקרה. ב2007 אני כבר אבוא לבקר את אמא שלי, לא לגור איתה.
אני לא מרגיש בודד. שנים הרגשתי ככה. האמת שגם השנה הרגשתי ככה (סוף 2005). צורות ההתמודדות של אנשים עם מצבים בחייהם מפתיעות אותי. חשבתי על תקופה עתידית בה אהיה אבא. היתה לי תמונה בראש שאהיה אבא לבן קודם. ילדים נולדים כלוח חלק. ללמוד זה הכל. הנה אדם, עוד אדם, אבל ילד, שלי, שאלמד אותו הרבה.
מידיעה מאחרים אני יודע שלהיות אבא ולהיות מאמן זה דבר מאד מיוחד לילדים. אני זוכר שאני הייתי נער וכבר הייתי באימון. האוזניים שלי והעיניים שלי היו פקוחות. הסתכלתי על כולם. ועל עצמי.
לילדים שההורים שלהם מאמנים, ההורים שלהם הם פשוט ההורים שלהם. זה משהו שזורם להם בדם, הם נושמים את זה בלי לשים לב.
אחד הדברים ששמתי לב הוא שאנשים לא מיישמים על החיים שלהם את שהם יועצים/מאמנים לאחרים.
בתור אחד שעושה את זה כבר זמן מה שמתי לב שכדי להתפתח באמת אני חייב להכיל על עצמי את כל מה שאני נותן לאחרים, אחרת יש פער בין מי שאני למילים שיוצאות לי מהפה. פער יוצר דיסוננס בשיחה. הדיסוננס מתבטא ברגשות מעורבים,אי שקט,צדקנות ואף ריב. כל אלה נובעים אמנם מהצד השני, אבל מי שמתאמן (אני למשל) תמיד מסתכל על "מי הוא עצמו" בשיחה הזו שהצד השני מגיב כמו שהוא מגיב.
אם יש לכם יחסים בעייתיים בחיים שלכם עם כל מישהו- תשאלו את עצמכם את השאלה הזו.
כל תשובה חוץ מ"אני נוהג כך", "מי שאני ביחסים האלה זה..." היא תשובה שלא תביא אתכם לפתרון.
משמע:
יש לי מספר אנשים בחיים שמתקשרים אלי כמישהו מסוים, כדי למלא פונקציה מסויימת.
אני כבר יודע מי אני ביחסים האלה איתם.
השאלה היותר מעניינת היא מי אני שאין לי לפעמים עם מי לדבר? או מי אני שהיחסים שלי עם אנשים הם אינטימיים ברמה כזו שאנחנו יכולים לא להתראות חודשים ארוכים ואף שנים ואז להתחיל לדבר כאילו כלום?
זה טיב ומוטיב היחסים שיש לי בחיים. אין לי משהו אחר ואם יש לי הוא נגמר מהר.
הרבה פעמים כשאני מדבר ככה אני מרגיש שאולי אראה לאחרים כמתנשא.
הרבה פעמים אני עוצר את עצמי.
זה נורא מוזר, אבל
אנשים מעריצים אותי
אנשים מקנאים בי
הפעם לשם שינוי
אני לא אתנצל על זה שאמרתי את זה בקול רם
גם הפרה הזו ראויה לשחיטה
| |
|
כינוי:
יוזף ברויר
בבלוג זה
בכל הבלוגים
