זה היה ידוע מראש. כל מי שדיבר איתי שמע ממני שאני הולך לריב עם אמא שלי על האופנוע.
זה קרה. אכלתי את מעט האוכל שהיה בבית ואז אמרתי לה שיש לי משהו לספר לה.

מה קרה היא שאלה, אמרתי לה לגמור את האוכל מהפה.

אל תפחיד אותי היא אמרה, זה קשור לאיידס? מחלות?

לא, תגמרי לאכול, אמרתי לה.

קניתי אופנוע אמרתי לה.

היא התחילה לצעוק ולקלל. ניאנדרטלית כמותה.

אתה לא הבן שלי, צא מהבית עד סוף השבוע הזה, למה אתה עושה לי את זה, אתה רוצה למות, אני אשרוף לך את האופנוע, אתה רוצה להיות על כסא גלגלים, אני לא קונה לך יותר אוכל, נתתי לך את האוטו שלי בכיף ואתה בתמורה קנית אופנוע, אתה טיפש, אתה אוויל. אתה לא נוגע לי באוטו, אתה לא נוגע באוכל.

 

לא הוצאתי מילה מהפה. בהתחלה היה לי צחוק קצת מוזר, היא אמרה לי בדיוק מה שאמרה שתאמר לי. זה היה יותר צפוי משמש שזורחת בבוקר. אחרי זה היא סיננה לעברי גם על זה שלא ניקיתי את הבית ולא מילאתי את המקרר. נו טוב, זה היה ברור. לפני כן כשהיא היתה רחוק אמרה לי לא לקנות אוכל שנעשה את זה יחד.

 

אני עייף,אני רוצה ללכת לישון. אבל אני לא רוצה לישון פה. החישוב שלי אומר שיום שני היום.
אני צריך לעשות מדיטציה