משום מה, השיחה עם מלפומנה השאירה אותי באי נוחות. היא אמרה שאני אוהב מהר, ואני הרגשתי כמו היא באה להוריד מערכה של אהבתי (אולי היו שם דברים אחרים מצידה, אבל כך אני הרגשתי, אבל ניחא). בשיחה מאוחרת יותר הרגשתי צורך להסביר את זה אך מילותיי נעתקו מפי ואפילו בראש הצלחתי לגמגם עד שהחלטתי לוותר על המאמץ.
עכשיו אני שלם עם מה שיש לי לומר בעניין והוא זה-
האהבה שלי מגיעה בשלבים. ראשית היא לאדם שאני נמצא איתו, קודם כל אני אוהב אותו, או אותה, בתור בן אדם.
במקרה של התפתחות רומנטית, אם אני כבר אוהב, זה נותן לי את הפתח המחשבתי (לא עניין שכלי אלא רגשי, אבל בכל זאת), זה פותח לי את האפשרות להסתכל אחרת על הקשר.
לא פלא שאני לא יוצא לדייטים. אני תמיד מקשיב קודם לאשה שאני איתה ורק אחר כך מתאהב בה. בדייטים זה לא יכול לקרות איתי, פשוט כי זה מדלג על השלב הראשוני של ההקשבה ואז בדייט אני צריך גם להקשיב וגם לראות אם זה זה. צעד צעד, אני מעדיף להרוג טורקי, לנוח.

 

אוהב מהר? מתאהב מהר?
אין רע בכך.
אבל זו השלכה של בחירות שעשיתי פעם:
1- לא לשים את עצמי מאחורי חומות של הגנה
2- להרשות לעצמי להיות פגיע במערכת יחסים באופן התחלתי ומוצהר.
3- לחוות את הרגשות הרעים שלי כמו שאני חווה את הטובים כי הם חלק מהסקאלה הרגשית שלי, ולא להמנע מהם, אחת היא הקושי הטמון בכך.
איך בכך כדי להמעיט בערך הרגשות שלי, אין בכך כדי להמעיט בעצמת האהבה שלי, ואני יודע, ואנשים כבר יודעים את אהבתי.

מי לא מתאהב מהר? מי לא אוהב מהר?
התשובה לזה היא אדם שמבקש לחסום חלק מהסקאלה הרגשית שלו, וסיבותיו ונסיבותיו כלל אינן רלוונטיות.
כדי לאהוב אדם צריך לרצות לאהוב ואדם צריך להפתח.
הוא צריך לרצות את האדם השני ולרצות להרגיש.
צד חיצוני לאהבה וצד פנימי לה.
אני לא רואה שזה יכול לקרות בדרך אחרת, אבל אני לא מתיימר לדעת הכל ואולי יש עוד אפשרויות רבות אחרות.
כששני הצצדים האלה קיימים בקשר- אני אוהב, והאהבה שלי מלאה ואני יודע שהיא נכונה.