| |
הנדסת המחשבה / יוזף ברויר |
| 1/2006
על אימון ותגובתיות
בצורת האימון שעברתי בחיי ישנו המושג "להיות תגובה".
"להיות תגובה" (להלן: להיות תגובה ללא מרכאות מעכשיו) פירושו שאתה חי, החיים קורים לך ומסביבך ואתה פשוט מגיב להם.
ההפך מלהיות תגובה, אגב, זה להיות "גרימתי".
גרימתי פירושו שלא משנה מהן הנסיבות בחייכם, אתם אל-נסיבתיים, אתם לא מתפקדים כתגובה למשהו שקורה אלא גורמים לדברים לקרות בלי קשר למה שקורה.
((עכשיו חלקכם תשאלו: "נו, ומה, לא מתייחסים לכלום? מתעלמים?)(התשובה היא לא, אבל זה אימון אחר, בין השאר על דבר שנקרא "רגישות"))
לאחרונה בחיי האישיים אני מאד תגובתי. לעומת זאת, בחיי המקצועיים אני מאד גרימתי דווקא. זה מתבטא בכך שאני שומע שמדברים עלי, אנשים שאני עוד לא מכיר, אנשים שמכירים אנשים אחרים, ואני מגיב. אני מגיב בכעס עתים, בציניות, בוויתור.
אחד הדברים שלהיות תגובה מאמן אותי בהם הוא להתאמן על הלשון החדה שלי. אני מדמיין את הצורה של הדברים שאני רוצה להגיד לאותם אנשים חסרי פנים, ואז כשאני פוגש בהם אני משחרר רסן וזה דבר שלא היה לי פעם.
הבחנתי בזה.
והתגובה הראשונה שלי (כאדם תגובתי) היתה לעשות את זה "לא בסדר", לנסות "לשלוט" בזה ע"י רצון לתקן את זה. (לשלוט ע"י תיקון, סוג של פאשיזם עדין אם תשאלו אותי)
ואז גם הבחנתי בזה
הרצונות שלי בנוגע לעצמי ולשליטה העצמית שלי מתבטאים ברצון לשקט פנימי.
שקט פנימי לא מגיע לא משליטה ולא מגיע מתיקון העצמי.
אצלי הוא מגיע כשאני חותך דברים באמצע ומסתכל פנימה, גם אם זה פנימה לתגובות שלי. בעיקר לתגובות שלי.
תובנה: כשאנחנו מבינים מה מפעיל אותנו אנחנו נרגעים. אנחנו נרגעים.
עכשיו צריך לזכור להסתכל
| |
|
כינוי:
יוזף ברויר
בבלוג זה
בכל הבלוגים
