| |
הנדסת המחשבה / יוזף ברויר |
| 2/2006
קטעים ללא סדר. אנשים הזדמנויות
בשורה התחתונה מבקום לזיין לכם את השכל עם בלאגן אני אגיע לסוף- אני עצוב. אין לי שמחה בחיים. אחרי אתמול אני יודע את זה בוודאות.
אני רואה אנשים אחרים, חלקם שמחים באמת, וחלקם, כמוני, נושאים פרצוף עצוב, לא מודעים לעצמם, ובטוחים שלא רואים את זה עליהם.
נתחיל מהסוף. אתמול בהאנגר 11 זה היה פשוט יותר מדי בשבילי. אנשים שהתפרקו שם על המוסיקה שלא היתה יותר מדי טובה, מול אנשים עם פרצוף תשעה באב.
רשימת מה שעשיתי אתמול-
עבודה
חברה
פגישה באוניברסיטה
שיחה עם אורי
סרט קובני
קולד קאט בהאנגר 11
גלידת שוקולד מריר ושמנת עם תותים באייסברג.ללקק אותה במקום לאכול אותה בכפית זה הכי טוב.
נתחיל מהסוף.
הייתי בהופעה של קולד-קאט, להקת רוק אלקטרוני ,שזה אומר שהם 4-5 אנשים, מאחוריהם מסך והכלים שלהם מורכבים מ-שולחן ארוך, מנורות וכמה לפטופים. זה היה בהאנגר 11.
הלכתי לשם עם עורכת התוכן של אַיְיל סִיוּ שגם הזמינה אותי לסרט קודם לכן, סרט קובני שמאד נהניתי ממנו בהקרנת טרום בכורה בשם האוונה בלוז.
בתור שכזה, לראות סרט קובני על מוזיקה עוני ותקווה דווקא עשה לי טוב.
בטלפון מעט דכאוני (מצידי)לפני הסרט סיפרו לי שסרט הוא כמו שעתיים של לצאת מהעולם ולהיעלם קצת ושזה נורא כיף. אני בתמורה עניתי שאני לא זוכר מתי היתה הפעם האחרונה שבה נכנסתי לקולנוע (מליון דולר בייבי אני חושב,ולא זוכר עם מי) ושאני לא אוהב אסקפיזם ושרמת האסקפיזם שלי נמוכה מאד.
בחיי שיצאתי מהעולם שלי לשעתיים ושהיה לי כיף.
חשבתי על זה שיש לי שלושה דברים שגורמים לי שמחה באופן ששוטף אותי: האחיין שלי (שכשאני מסתכל עליו אני שוכח את כל העולם), כשאנשים שאני מאמן עושים פריצת דרך בחיים שלהם ומשתפים אותי במה שנפתח להם בעקבות האימון וכשאני מצלם בלחץ, שבשבילי זו תחושה מנצחת.
הכל התחיל בכלל מזה שהגעתי לאוניברסיטה אחרי ביקור אצל החברה שלי. במקרה פגשתי אותה והיא הזמינה אותי לסרט ואחר כך להופעה. זה תמיד קורה לנו ככה. אנחנו נפגשים במקרה ואחרי השלום היא מיד מזמינה אותי להצטרף איתה לאנשהו. זה קרה עם הסופגניות של דצמבר ועכשיו זהקרה עם הסרט בתשע וחצי. כשאני יוצא מהבית קורים לי דברים. זה תמיד כך.
את אורי שחר גם פגשתי אתמול כפרה עליו, בהאנגר. אורי שחר היה המפקד שלי בטירונות יחידה. היה המפקד הכי מגניב שהיה לי כל הצבא. אחר כך שירתתי איתו בתל חזיקה האגדי ברמת הגולן עד שהפיעו אותו משם. לא ראיתי אותו משנת 2001 כמדומני, ומדי כמה חודשים יש לי נוסטלגיה עליו. אחד המלכים הכי גדולים שהכרתי בחיי. הייתי מאד גאה בו כשהוא סיפר לי שהוא לומד תואר שני. מלך.
למה קרו כל הדברים האלה?
אתמול אחרי העבודה החלטתי שאני לא הולך הביתה.
בפוסט הקודם כתבתי שאני לא עושה כלום אחרי שאני חוזר מהעבודה. רציתי לשנות את זה. הכל בעצם התחיל מתחושת חוסר הסיפוק שלי מהעניין.
אז באמת לא חזרתי הביתה, אלא באחת וחצי.
זה הפוסט הכי זבל שכתבתי בחיים
אתמול היה לי כל כך הרבה מה לכתוב. הגעתי הביתה והכל נעלם. הייתי עייף מדי.
| |
|
כינוי:
יוזף ברויר
בבלוג זה
בכל הבלוגים
