שיחקתי כדורסל. הייתי מאוכזב מעצמי. אבל לא מעצמי האישיותי, אלא מהיכולת שהפגנתי. פעם, כשהייתי צעיר יותר לא ראיתי את השחקנים ממטר. הייתי טוב, הייתי וירטואוז, היה לי שחקן אחד בראש שאני רוצה לחקות וזה מה שעשיתי. החיקויים שלי היו די טובים. היום עליתי לשחק אחרי המון זמן. שנים.

הליחה חנקה אותי והייתי צריך לירוק אותה כל הזמן, החלב בשרירים הרג אותי, הריאות לא הצליחו להתמלא והלב דפק.

אחר כך דיברנו על ליצור מסורת של ריצות ואימוני כושר. כבר דיברנו על זה בעבר, זה לא קרה. לאחרונה אני חושב על תואר שני במנהל עסקים. האופציות הן אוניברסיטת ת"א (ואז אני צריך GMAT וועדת קבלה שזה הרבה מאד כסף יחד) והאוניברסיטה הפתוחה ששם אני פשוט מתקבל. העניין בפתוחה הוא שצריך ללמוד לבד. משמעת. פה ופה צריך משמעת. גם בלמצוא עבודה צריך משמעת. היום כשישבתי לנוח בין המשחקים חשבתי על עניין המשמעת.

לאחרונה עלתה בי מחשבה שמשמעת עצמית ברמה שלי קשורה בבדידות, היא הופכת אותך לאחד שלא תמיד מקבל אחרים שרמת המשמעת שלהם פחותה משלך, חשבתי על זה שאדם עם משמעת מסתכל הרבה על עצמו, ולא מוותר. הוא לא מוותר.

חיברתי את כל הנקודות יחד, זה הכל אותו דבר- כושר לימודים ועבודה- משמעת. לפני כמה ימים כתבתי את השורה הבאה: אינטגריטי- לעשות מה שאמרתם שתעשו בזמן שאמרתם שתעשו אותו.

אחר כך אין הרבה שאלות- כבר יש תשובה