פתאום באמצע נהיגה עלה במוחי למפות את האסוציאציות שלי. נזכרתי בפעם האחרונה שבערך עשיתי את זה.
הפעם תיכננתי את זה בדרך אחרת. ראיתי בראש תמונה של איך אעשה את זה:
אני אמצא צילומים של האסוציאציות שלי (זה יכול להיות צילום של מכונית, חתול או כביש לצורך העניין) וליד זה אכתוב מה עולה לי מזה, מה זה מזכיר לי.
באופן רגיל אנחנו לא חושבים על אסוציאציות אלא אם כן מפגישים אותנו פיזית עם אסוציאציה (אם מבקשים מאיתנו או שקורה לנו דבר מה). אני חושב שלמפות אסוציאציות יכול להיות דבר מרגש מעין כמוהו. אסוציאציות הן חלק בלתי נפרד מהאישיות שלנו.
אנחנו חושבים שאסוציאציות הן דבר שאי אפשר לשנות (מי בכלל חושב על דבר כזה?!) אבל אסוציאציות הן דבר גמיש מאד שכמו כל דבר שקשור בנו וכמו שאני אוהב לומר- ניתן לאמן.

זה מזכיר לי חברה שקראה את הפוסט ההוא וכמובן שסיפרתי לה את הסיפור, נפגשתי איתה לא מזמן והיא סיפרה לי שהיא בדיוק קוראת את דרידה. היא סיפרה לי קצת עליו ועל דקונסטרוקציה ואז בגלל ששכחתי שסיפרתי לה והתחלתי לספר שוב היא אמרה לי ש"בדרך כלל כשאתה עושה דקונסטרוציה אתה באמת מפרק דברים במציאות". צחקנו שנינו.

הפוסט הזה מוקדש לה.

לילה טוב