הבוקר התחיל בסימן התחלות חדשות. התחלתי לחתוך סלט חדש לתוך קערת הסלט שנשאר מאתמול,
פתחתי קופסת שוקולד השחר שחיכתה לי על השולחן אחרי שנים שנים שנים שלא אכלתי שוקולד השחר
הורדתי את הפלסטר והחבישה מהאגודל שנחתכה לי שלשום ...

חוץ מזה היה לי קצת משעמם, ואני מחפש מה לעשות.
דבר אחד אני יודע- אני רוצה שהפסח הזה יעבור. כל ראיונות העבודה שלי מתקיימים רק אחרי פסח ואני צריך לסחוב איתי את תחושת אי ניצול הזמן הזה עוד שבועיים לפחות.
בערב פסח אנחנו נוסעים לרמת השרון. אם אני לא טועה היינו שם לפני שנתיים. אני אוהב להיות שם, באמת אנשים טובים. זה בית שחלק ניכר מילדותי עבר בו, אנשים שאני מכיר מגיל 12. אושיות של ממש.

אבל הייתי שמח להיות במקום אחר, עם אנשים אחרים, במקום אחר, בסביבה אחרת.
וזה מעניין (מתחיל שיחה חדשה), חלק ניכר, חלק ארי מתחושת חוסר הסיפוק של בני אדם מתחילה משיחה כמו שאני מנהל כעת- שיחת "אני רוצה להיות במקום אחר ממה שאני נמצא בו כעת". חוסר סיפוק, חוסר מיצוי של הזמן העכשוי הם הגורמים לתחושה הלא נעימה ולא תוכן השיחה, כלומר "המקום" או "הזמן". כל שיחה שמוציאה את עצמינו מהמרכז של ההתלבטות אינה אותנטית, ולא נוגעת בלב הנושא. זה כמו להאשים אחרים במצב, זה חסר ערך.

אתמול אמא שלי שאלה אותי "מאיפה יש בי את כל רמת האחריות שאני מביא לנושא מסוים", "מאיפה זה הגיע", "איך זה שאני רואה את הדברים כך"- זו היתה הפעם הראשונה בחיים שהיא דיברה איתי כך. זה מצביע על כך שהיא רואה בי משהו שלא ראתה בי קודם. מצביע על שהתפיסה שלה לגביי התבגרה קצת. זה היה מאד יפה.

ועכשיו דשי"ם לפסח

נוסטלגיה- ראשונה שולתתת!!1, מהחכמות והמוצדקות ביותר שפגשתי. חג שמח אשה יפה, הרבה אהבה.
פוסי- אחת שיודעת לתת אהבה רבותיי, תעמדו בתור.
מלפומנה- שמה של זו הולך לפניה, וכולם מחכים לה שתחזור.
מיקה- מורכבת כמו יין שמשתבח עם השנים. תענוג לחך.
החשפנית- כי שבעים פנים יש לתורה, ולה יש עוד כמה.

נשיקות לכולן