במהלך התקופה קיימתי חמישה ראיונות עם מעריצי רוקי ובנוסף, הפצתי סקר לא מייצג בפורום הקהילה[1] באינטרנט לו ענו 11 אנשים. אחת השאלות שהעליתי היא: מדוע את/ה ממשיכים לבוא לרוקי?

רוב התשובות דיברו על "האווירה". האנשים שענו (אין סיבה לראותם כיוצאי דופן בעניין) דיברו על החברות שלהם עם האחרים, הכיף, האנשים; היו שענו שזו אובססיה שלהם (אני נוטה לחשוב שזו הגזמה מכוונת לשם הומור), דיברו על תחושה נוחה ומשוחררת יותר ממקומות אחרים, על כך שאפשר "להתלבש איך שרוצים" והיו שענו שלא ידעו מה סוד הקסם של המקום. בפרק ב' של העבודה יורחב הדיון ב"תחושה הנוחה והמשוחררת" הזו.

אחד המרואיינים, ג', מראשי הקהילה בארץ בעבר וששמו הולך לפניו בקהילה גם היום כפי שחזיתי בעצמי במספר מקרים סיפר שהשתתפות ברוקי "משנה סדרי חיים" ועל אחת כמה וכמה אם אתה חבר בקאסט: "זו קבוצת שחקנים, נפגשים פעם בשלושה ימים (כשמתקרב זמן המופע ואף יותר, אך שכיש זמן רב לקיום המופע נפגשים אחת לשבוע או לשבועיים) וחוץ מהחזרות זה לתפור תלבושות, אביזרים, חלקי תפאורה..." עוד סיפר ג' (בנושא שינוי סדרי החיים) שכאחד שרצה בעבר להגיע להקרנות המופע בקולנוע כוכב מרחוק היה עליו לארגן את הנסיעה שלו מראש. "אם לא היה טרמפ היינו לוקחים מונית, תשעה אנשים, 250 ₪ לכל כיוון, היינו מתחלקים". השנים עברו, טרם עידן האינטרנט, סידור ההגעה היה לוקח זמן רב עוד יותר: "אנשים עושים הכנות על איך יגיעו בגלל שזה מכל הארץ- עכשיו יש אתר ואפשר לשאול, אבל פעם היה צריך להרים המון טלפונים כדי להשיג מישהו. וזה רק בתור צופה".

ג', בשונה מהאחרים, אולי עקב היכרותו רבת השנים, היטיב להבחין ולענות לי ברמה הסוציולוגית לשאלה "מה גורם לאנשים לחזור לרוקי?". "רוקי מקרב לאנשים אחרים... מתאגדים סביב נושא ובזכות המפגשים נוצרים קשרים אישיים...". כדי להבהיר את התופעה מבחינה חברתית מתוך היכרותו את התחום הפנה אותי ג' לתחום אחר, משחקי תפקידים: "במשחקי תפקידים", טען ג', "אנשים עוטים שריון וחרב. (אלה אנשים) שהתחילו את דרכם כמופנמים והמסגרת נותנת להם לגיטימציה לעשות דברים שהם ההפך מהמותר- זה הרבה יותר קל". כך גם ברוקי, טוען ג', "ברוקי מרשים לך לעשות בקולנוע מה שאסור לך לעשות בכל סרט אחר. כשאדם הולך לקולנוע הוא הולך (לַבוש) קז'ואל. לְרוקי יש לגיטימציה לבוא בלבוש מינימליסטי, הלבשה תחתונה, גותי, בתור הדמויות מהסרט ובכל תחפושת אחרת". בנוסף, בכל הנוגע להתנהגות באולם "אתה לא יושב אלא עומד ורוקד וזורק אורז, אתה מפריע, צועק, שר, זורק דברים. זו אנרכיה מאורגנת, יש חוקים ברורים, אתה חוגג את חופש הביטוי אך זו מערכת ממוסדת. זה משחרר ואנשים לא חווים את זה בצורה אחרת. כשעושים את זה במשך הרבה זמן זה מחלחל לאישיות שלך במובן הרחב".

כדי לשפוך מעט אור על המילים "מחלחל לאישיות שלך במובן הרחב" אביא חלק ממייל שקיבלתי מאחת מחברי הקאסט שסיפרה על המשפט המודגש את הדברים הבאים:

רק על הציטוט הזה אני יכולה לספר לך שמתחולל שינוי מרחיק לכת במובן של 'תפיסת העצמי'. בקיץ האחרון, כשנכנסתי יותר לקטע של רוקי, פתאום מצאתי את עצמי שואלת שוב ושוב אם מה שאני עושה כ"כ מוזר. כי לאנשים אחרים, שהם לא 'רוקיסטים', זה נראה מוזר. אתה יודע מתי אתה מבין שמשהו מוזר קרה לך? כשאתה יושב באוטובוס ואומר משפט כמו "באורגיה האחרונה[2] עלו לבמה מעט מאוד אנשים..." ולא מבין למה אנשים מסובבים אליך את הראש.

אדם שיגיע בפעם הראשונה ל"מופע הקולנוע של רוקי" יכול למצוא את עצמו חווה חוויות מוזרות. מעבר לכיסאות ולמסך שנמצא בקדמת האולם, החוויה היא לא של אולם קולנוע אלא של תערובת אולם תיאטרון ודיסקוטק- באחת ההופעות התנוסס כדור מראות מתקרת האולם, טרום המופע מתנגנת באולם מוזיקה עכשווית בדרך כלל (במופע לציון יום השואה/יום הזיכרון/יום העצמאות התנגנו ברקע שירי ארץ ישראל) אך הבחירה אינה מקרית, באחת הפעמים היה מיקס בין השיר "supersonic", שיר פופ קצבי לבין "גבעת התחמושת". מטרת המוזיקה כמו מטרת ההתאספות מחוץ לאולם זמן רב לפני המופע, לשמש כ"מכשירת לבבות" לאירוע או במילים אחרות- לשמח את האנשים ולהרים את המורל וככל שהאירוע מושקע יותר (עבודה בלעדית של הקאסט האחראי) כך זוכה הקאסט (והמופע כולו) להשתתפות רבה ושמחה יותר מהקהל, לביקורות טובות יותר אחרי האירוע ולהיזכר כ"אחד מאותם מופעים" הנחקקים בתודעה של הקהילה.

לפני המופע הוילון שעל הבמה סגור בדרך כלל כדי לאפשר לשחקנים להתארגן ללא הפרעה (הוילון לא עוצר את מי שרוצה לעלות לבמה בכל זאת וגם אין מי שיעצור אותו, אין מפקחים מהסוג הזה). בפעמים אחרות- הוילון פתוח כולו ויש פעמים שבהם אין וילון בכלל. עניין "אחורי הקלעים" ו"קידמת הבמה" מיטשטש לחלוטין בערביי רוקי- השחקנים מתערבבים בקהל וחלק מהקהל, בדרך כלל חברים של שחקני הקאסט עולים לבמה, ספק כדי לעזור ולייעץ וספק כדי... להיות על הבמה בזמן ההופעה. העירבובייה וחוסר ה"סדר" שולטים במרחב. באוויר ישנה תחושה של השהיית ביקורת ומיניות שאינה מתאמצת להסתיר את עצמה- פעמים רבות ניתן לראות זוגות מתנשקים בתוך הקהל.

הכניסה לשדה בפעם הראשונה היתה קלה באופן מפתיע. לאחר שחיכיתי עם כולם מחוץ לקולנוע קניתי כרטיס ונכנסתי לאולם. התיישבתי בשורה הראשונה בכסא הקיצוני ליד הקיר ע"מ שאוכל לראות את המתרחש על הבמה וגם בשאר האולם. יכול להיות שהלבוש שלי ש"לא משך תשומת לב" (ג'ינס וחולצה) דווקא משך תשומת לב אך כמדומני שהיתה זו דווקא המחברת שלי שגרמה לבני נוער רבים, לרוב נערות צעירות לבהות בי רגע ואז לחייך ולהציג את עצמן בעודן מתעניינות בכתוב במחברתי. מאוחר יותר באותו ערב, אך גם בהמשך עבודת המחקר הבנתי שאין זה מקרה יחיד אלא שזו האווירה הכללית בין האנשים- חברותיות, התעניינות באחר, שמחה כללית ופתיחות לא ביישנית ולא אופיינית כלל למקום הומה אדם.

[2]               - סצנת האורגיה בסרט היא אחת מסצנות הסיום, ומעריצים רבים עולים לבמה לזמן קצרצר ומתנשקים.

המשך בפוסט הבא