היום התקשרתי לומר שאני מעוניין לעבוד שם.
שאלתי מה תשובתם והיא אמרה שהיא תודיע את תשובתי לשאר ותחזור אלי. מעבר לזה סירבה להוסיף.
נותרתי עם הציפייה ביד, ולבולבול שלום.
אחד מנושאי האימון החשובים ביותר שעברתי בחיי היה להיות בשלווה ולהיות בעוצמה לנוכח ובעת זמנים של חוסר וודאות.
יצאתי משיחת הטלפון לא מסופק. הבנתי שהיתה לי ציפייה למשהו אחר- לתשובה, ובטח לתשובה חיובית. ציפייה היא אחד משלושה נתיבים (באין מילה אחרת) שכשאינם מתגשמים, הופכים למפח נפש. נוסף על כך, כשהתחלתי את השיחה היא אמרה לי שהיא חשבה שאתקשר רק ביום רביעי, אך תיקנתי אותה והזכרתי לה שדיברנו על יומיים ושאני בעצם מקדים ביום. המצב השני המוליך למפח נפש כשאינו מתגשם הוא "תקשורת שלא הועברה (או לא הועברה נכון)". כבר בתחילת השיחה הבחנתי שהיה שם משהו לא ברור בתקשורת וזה שתיקנתי אותה רק הוכיח את זה.
המצב השלישי המוביל למפח נפש הוא "כוונה שנקטעה".  לא ארחיב בנושא זה אך הכוונה מובנת.
כל אחד משלושת התחומים האלה לבדו יכול להוביל למפח נפש, ועל אחת כמה וכמה אם הם באים יחדיו, שניים או שלושתם.
מפחי נפש אנחנו דואגים להסיט מאיתנו ולהאשים את האחרים בהם.
אם נסתכל בעיניים פקוחות על מפחי נפש שלנו, ועדיף מוקדם לזמן האירוע ככל האפשר, נוכל לגלות שלא משנה מה קרה- אחד מהשלושה נוכח שם, ושמקור מפח הנפש שלנו הוא בתוכינו ולא בחוץ, לעולם לא בחוץ.
בטח תשאלו, חלקכם, נו, אז מה אם מקור מפח הנפש בתוכינו?
לחקירה ולהבנה על מקורו של מפח הנפש יש השלכות על מי שאנו כרגע ומי שנהיה בעתיד בנושא המסויים.
ראשית, כשאנו מבינים שאנו המקור לכך, יש לנו את היכולת לבחור אם להיות במפח הנפש או לוותר עליו. הרי בינינו, כשמישהו שופך עלינו משקה זה מציק לנו יותר מאשר כשאנחנו שופכים עלינו אותו. כשדברים באים מאיתנו, אנחנו פחות רגישים, יותר גמישים. יותר מכך, כשדברים באים מאיתנו, לרוב, הם בסדר כפי שהם, בלי שיפוטים, בלי הטחות אשמה. השיחה המתנהלת בראשינו היא: "אני גרמתי לזה, אין את מי להאשים" והעניין נגמר.

שנית, כשיש לנו היכולת לפרק מפח נפש לגורמים, אנחנו מפסיקים להתמודד עם תחושה אמורפית ומתחילים להתמודד עם דברים "מוחשיים" יותר כמו תקשורת, כמו כוונה, כמו ציפייה. פתאום אנחנו רואים את המטריקס של המפח, אנחנו יכולים לתת שמות. זו ראשיתה של עוצמה.

שלישית, כשאנחנו רואים איך מפח הנפש מהונדס כשהוא פועל עלינו, הוא מאבד מכוחו הלכה למעשה (כי הכל מבפנים) ואנחנו יורדים ממנו במהירות רבה יותר; משאירים את החיים שלנו נקיים מכעסים ומפחי נפש, משוחררים להיות פרודוקטיביים (הרי אנחנו לא פרודוקטיביים כשאנחנו במפח נפש או בכעס, אנחנו נכנסים למצב של נכות) ולוקחים אחריות על מה שמלכתחילה נובע מאיתנו- כשלעצמו זהו מצבור אדיר של אנרגיה וחיוניות.