|
 הנדסת המחשבה / יוזף ברויר |
| 4/2006
זה נכון, לא זכרתי איך היא נראית, והיא נראית מצויין. חיכיתי לה למטה שתי דקות והייתי כולי ציפייה. היא נעמדה מולי קרוב, ואז התקרבה עוד ואז התחבקנו. כמה צעדים אחרי שהתחלנו ללכת היא שאלה על מה אני חושב. "על כלום", אמרתי ושתקתי. היא חייכה. "זה כלום שאומר שאני שמח לראות אותך", הוספתי כשעברנו במעבר החצייה. בבית הקפה נגעתי בזרועה. ליטפתי אותה. היא לא אהבה את זה אז הפסקתי. אין לה רגשות אלי אמרה, אבל אהבה את חברתי באותו זמן. תמהתי לעצמי כיצד לנהוג עם אדם שמצד אחד אומר שאין לו רגשות אלי ומצד שני מתנהג כמי שיש לו. החלטתי לתת לה מקום. הסיפור בינינו פשוט מאד, הייתי מספר אותו כאן, אבל אנשים שאני לא אוהב קוראים לי בבלוג. התחלנו לחזור לביתה. הזמן שהיינו בו יחד היה מצומצם, אך שמחתי על כל שנייה. הייתי משוחרר ונאמן לעצמי. כמו הפעם ההיא אז. ליוויתי אותה עד למטה. היא הסתכלה עלי, התקרבה אלי שוב, ונתנה לי לחבק אותה. אחר, כשהרימה את הראש נישקנו זה את זו. "יש לי חבר", אמרה. "את עוזבת אותו בכל מקרה", עניתי... "יכול להיות", השיבה חזרה וקירבה את שפתיה שוב.
ידעתי.
| |
|