1 במאי.
אבל זה לא התאריך כמו מצבור האירועים שהקיף אותנו לאחרונה. עוד נחזור לזה.
ראיתי היום כמה תמונות של בחורה צעירה ומלאת בטחון שהפיקה לעצמה כמה צילומים שלה  (וגם ביחד עם חבר שלה). מכל הבלוגים שאני מכיר, כלומר באלה שמכניסים לעצמם תמונות, התמונות שלה הן המושקעות ביותר- אין בכלל ספק.

היום ערב יום הזכרון לחללי צה"ל, שזה טוב ויפה, וזה חשוב, וזה מכובד, וזה חג לאומי אבל יותר משזה יום אחד, זה מצבור של חגים שהקיף אותנו בשלושה שבועות האחרונים. מזכירים לנו שיצאנו ממצרים והפכנו לעם ומזכירים לנו שמתנו באירופה ומזכירים לנו שמתנו עבור הארץ הזו ואז נותנים לנו לחגוג את המדינה. סוג של מעגל חיים מוות מוות חיים, והכל בשלושה שבועות.

ואני שואל את עצמי אם אני רוצה ללכת היום לטקס, אבל רגע, גם אתמול היה טקס- טקס גביע אירופה. ורגע, לפני כמה ימים היה עוד טקס, טקס יום השואה. ורגע, כמה ימים קודם היה אפילו עוד טקס- טקס ליל הסדר. ורגע- מחר יש את טקס ערב הבילויים של המדינה.
כמה טקסים אדם צריך בשלושה שבועות?
וזה כבד, כי לפני כל טקס אני צריך לשאול את עצמי את מי אני פוגש. שלושה שבועות רצופים שאנשים שואלים את עצמם מי החברים שלהם, עם מי הם מרגישים הכי בנוח, ואת מי הם לא רוצים לפגוש שלא לדבר על זה שטקס ליל הסדר הוא כאב ראש לאומי לכל בית ישראל ואין לי כוח לזה!

זה תכף נגמר, ובאופן כללי כולם אוהבים את ליל העצמאות וכך גם אני.
אני רוצה לרדת לחוף שמצאתי ויש לי תחושה שזה יקרה מוקדם מהצפוי, בדיוק כמו שפגשתי את הדוגמנית שצילמתי מוקדם מהצפוי.

בברכת מי שלא קופץ אדום
וצפירה נעימה