| |
הנדסת המחשבה / יוזף ברויר |
| 5/2006
התפתחות אישית
לפני יומיים ישבתי לי במתוקה שעל שפת הסינמטק והורדתי תמונות למחשב שלי שהיה חובר באלחוטי לרשת מקומית.
מאחוריי נעמד לו אדם איתו עבדתי בתור ברמן באנטריקוט. שני מטר של אדם יצוק אך רך במראהו.
ישבנו והתחלנו לדבר, הזמנתי אותו להסתכל בתמונות שלי מאותו היום, הכנסתי אותו לאתר שלי והשיחה התגלגלה אל "מה אתה עושה בחיים", ו-"לאן אתה רוצה להגיע".
מהעבר שלי איתו ידעתי שאמנם הוא נראה רגוע, לפעמים קצת פלגמט באיטיותו, בחור בן 28 שבילה שנים בתור ברמן, דיבר על ללכת ללמוד, אך מעולם לא ניגש לעבודה כדי שתהייה "העבודה" של חייו, שעליה יאמר "אני כך" או "אני אחרת".
התגלגל אותו אדון להיות מדביר, אחרי שעבד קצת בשיווק, אחרי שעבד הרבה שנים בתור ברמן והנה הוא עושה קורסים במקצועות והחליט סוף סוף שאוניברסיטה היא לא בשבילו. אכן יש כאלה אנשים, וטוב שאנשים בוחרים לא ללכת לאוניברסיטה.
יצא שסיפרתי לו איך התגלגלתי להיות צלם, או יותר נכון- איך גילגלתי את עצמי לשם, ומה היו אבני הדרך עליהן דרכתי בדרך לשם ואיך הבאתי את עצמי לחשוב על כסף ואת סוג הסוציאליזציה ("חיברות" בעברית) שדאגתי להעביר את עצמי, והוא ישב שם שותק וגומע את מילותיי ומוסיף שמעולם לא חשב על הדברים כך ושנתתי לו המון חומר למחשבה.
שמחתי על זה שהוא אמר את זה; השפעה על אנשים אחרים בדרך שלהם לגדול משמחת אותי וממלאת אותי סיפוק.
בסופה של הפגישה נפרדנו לשלום, לחצנו ידיים, הוא יצא משם ואני הלכתי אל בית הכסא.
כשיצאתי משם הלכתי לכיוון האופנוע שלי כשפתאום הוא נעמד שוב מאחוריי.
"אתה רוצה את הטלפון שלי?", שאל בנימוס.
"אני אתן לך את הכרטיס שלי, ותתקשר מתי שבא לך", עניתי, בחושבי על אותה הפעם אז שלקחתי את הטלפון שלו... וכשהיינו במקומות אחרים לגמרי וכשקשר שכזה כלל לא היה אפשרי.
"טוב, אולי נצא איזה פעם, נלך לשתות משהו", אמר.
הייתי נבוך, הוא הזכיר לי את עצמי כשאני הסתכלתי על אחרים באותו מבט... איזה מקום זה... מקום של להיות רך כמו רכיכה, כשאתה יכול להתעצב בכל צורה שהיא, תלוי כמה זמן תישאר רך. הו, כה פגיע המקום הזה; הו, כה יקר.
| |
|
כינוי:
יוזף ברויר
בבלוג זה
בכל הבלוגים
