| |
הנדסת המחשבה / יוזף ברויר |
| 5/2006
Delete
היא הסכימה לראות אותי שוב וישבנו בקפה בו הכרנו. היא החמיאה לי על הלבוש, אמרה שאני סופר חתיך ומפעם לפעם נגעה בי ברכות.
הייתי שלו ורגוע, הראיתי לה את מה שרציתי להראות לה, את החלק שבי שאני אוהב, את החלק שבי שטיפחתי.
דיברנו על האמהות שלנו ודיברנו על העבודות שלנו ודיברנו על כוסות מים.
מתישהו שאלתי אם אני יכול לשאול אותה שאלה. היא ענתה לי שלא, אז השתתקתי. ישבנו בשקט, וידעתי מה זה אומר.
"אני יודע איך זה לפני שאומרים למישהו "לא" כשהצד השני שלך רואה שאת הולכת לפספס אותו. אם את מרגישה כך, אני יודע איך את מרגישה", אמרתי לה.
"אני גם יודע איך זה מרגיש כשבצד השני של זה את אומרת לעצמך "אני צריכה להיות נאמנה לעצמי למרות שבא לי עליו. אם את מרגישה כך, גם בכך אני יודע איך את מרגישה", אמרתי לה. "אני יודע איך זה להתלבט ואיך זה קורע, ואני יודע מה זה להיות נאמן לעצמי למרות המשיכה. אני מבין אותך", אמרתי לה.
אירוטיקה חברתית. לא רציתי ללכת, ואני חושב שגם היא לא.
היא הסתכלה עלי ולא דיברה. אחר כך היא פתחה ואמרה שכל מה שאמרתי היה נכון, ושמזמן אף אחד לא חיזר אחריה כך כמו שאני חיזרתי ושמילותי היו מדודות ומדויקות כמו שהרבה זמן היא לא שמעה.
ואני, הייתי שם, אוהב את יופיה, יופי מחשבתה, ואת תווי התנהלותה.
"אפשר לתת לך נשיקה?", שאלתי אותה בחנייה.
"אפשר חיבוק, ונשיקה על הלחי". אמרה.
עשיתי פרצוף.
היא התקרבה וחיבקה אותי ואחר כך, אחרי שידינו נפרדו, היא התקרבה לנשק אותי אך נתנה לי נשיקה על השפתיים. צחוק ממזרי יצא לי מהפה. גם היא צחקה צחוק ממזרי. אמרנו להתראות ונפרדנו לשלום.
| |
|
כינוי:
יוזף ברויר
בבלוג זה
בכל הבלוגים
