(מומלץ לקרוא את הקטע הבא לאט, ולא למהר בין שורה לשורה)
החיים שלי נעים בין שבירה להצלחה.
יש לי חבר שמזמין אותי לבוא אליו תמיד, אבל כשהוא יוצא, רק לעתים נדירות הוא מזמין אותי איתו.
אמא שלי רוצה שאצא מהבית. אני רוצה לצאת מהבית. הריבים שלנו לא מפסיקים.
אני נע עם אין-כסף אבל אני לא נכנס למינוס כבר חודשים ארוכים. בחודש הבא ירד לי הרבה מהאשראי.
קמתי היום בבוקר והלכתי לסדר לי את מסגרת האשראי. אני לא בורח מדברים הקשורים לכסף, אני שומר על עצמי.
עוד שבועיים אקבל את הכסף איתו אצא מהבית.
בימים הקרובים אתחיל את העבודה החדשה שלי.
החיים שלי נעים בין שבירה להצלחה.
יש לי חבר שמזמין אותי לבוא אליו תמיד, אבל כשהוא יוצא, רק לעתים נדירות הוא מזמין אותי איתו. אני צריך לברר איתו מה זה הדבר הזה שקורה לו איתי כל פעם.
אני לא רוצה חברויות ויחסים רומנטיים מישרא. לכל היותר אני מוכן להכיר פה אנשים מעניינים. רומנטיקה שמתחילה מפורנוגרפיה של המחשבה ושמתבטאת בכתיבה היא אונס, שלא לומר אונס קבוצתי.
אני נראה טוב, אני חכם ואינטליגנטי. האישה שתהיה איתי היא אחת שיש לי איתה מוזה. היא אמרה לי שאני מדויק ואני הרגשתי שאני מכוון. היא אמרה לי שאני אומר דברים נכונים וראתה את הפער בין זה שאני מדבר את מה שאני מחולל את מה שקורה לי לבין מה שהיא רוצה שיקרה לה ומסתכלת על הדברים כמו "קל לדבר וקשה לעשות". ביני לבין עצמי ידעתי שזה הכל עניין של אימון, אבל עוד לא יכולתי להגיד לה את זה. הו כמה רציתי אותה לידי.

קשה לי לשבת בביתי. מסביבי, אנשים מתקבצים עם החברים שלהם ואני נדרש להיות החבר של עצמי ולשעשע את עצמי בהיות לי אף אדם שירצה בחברתי ברגע הנתון הזה.
אלך לי לים אני חושב, מתלבט אם לעשות את הגיחה לגעש היום או ביום אחר. אולי לחוף הזה, אולי למקום שונה. התבודדות היא מוצא טוב, אך מדוע זה תמיד הפתרון אליו אני מגיע באין ברירה?