אני חושב שאני מרגיש חרא. היום, 40 דקות לפני סיום המשמרת אמרה לי האחראית שהיא רוצה לדבר איתי אחרי המשמרת.
הלב שלי נפל לתחתונים ונהייתי עצוב. הסתכלתי על השעון וידעתי שאלה הולכות להיות 40 דקות מאד ארוכות.
ידעתי שאני צריך לנשום, ידעתי שאני צריך לחשוב גם בכיוון ההפוך מזה שאוטומטית חשבתי בו.
באמת שאלתי את עצמי במהלך המשמרת מתי ידברו איתי על המשמרת הבאה.
אחרי זה סיפרתי לזו שחפפה אותי מה זו אמרה לי בטלפון. היא אמרה "כן, אתה יודע, אחרי שתי משמרות זה מתחיל להיות רציני. בודקים אם אתה רוצה, בודקים אם הם רוצים... לא רוצים לטרטר אותך סתם".
אחרי 25 דקות כבר הצעתי את השיחה בעצמי. שנאתי את הזמן הזה.
היא שאלה איך הלך לי ומה אני חושב וכל מה שאמרתי הוא שאני נהנה ושמעניין לי. היא ניסתה לדלות ממני עוד, אבל הייתי יבש. הייתי יבש ומפוחד. שאלתי אותה: "נו, ומה עכשיו?" אז היא הביטה בי קצת והסיטה את ראשה ואמרה: "טוב... מחר אנחנו יושבים". "ומה תודיעי לי?", שאלתי. "כן".
אחרי שחזרתי למקום שלי קמתי שוב. היא היתה במטבח, ניגשתי אליה: "תשמעי, מה שרתציתי לומר זה שאני אוהב את האנשים פה, אני אוהב את העבודה, אני אשמח להיות פה". הרגשתי משוחרר קצת יותר (לא מוכן לבזבז הזדמנות להיות טבעי ואנושי).
"טוב", היא אמרה והלכתי.

על האופנוע שאלתי את עצמי מה יש להם לאנשים שהם כל כך פוחדים להסתכל לאנשים בעיניים. אני יודע שיכול להיות שהם מתלבטים ביני לבין החופפת השנייה ושאולי עדיין אין להם מועמד יחיד לתפקיד, והאמת שכבר רגע אחרי שהיא הרימה אלי את הטלפון היום ידעתי שהאכזבה שלי לא תהיה בגללם (החוצה) אלא בגלל שלי יש ציפייה להתקבל (פנימה). כן, אני יודע, אני אנושי, וזה בסדר להתאכזב, ואני אתאכזב מאד, אני אומר לכם את זה עכשיו. אני מאד אתאכזב אם לא אעבוד שם, כי אני ממש רוצה, ואני ממש יכול ואני ממש אהיה עם הרבה יותר מעוף מהאחרים, כי הם, הן- אחת אחת, מתוך שלוש- שתיים לא אוהבות את העבודה שלהן ולי היא נראית מגניבה. אני לא מאשים אותן, הן עושות את העבודה הזאת טוב- אבל- הן לא אוהבות אותה- וזה זין- ולי- לי נשבר כבר הבולבול מלחפש עבודות.

אחרי העבודה נסעתי לאוניברסיטת תל אביב. באתי לשם לקחת את חוברת מפגש התעסוקה. אם אתם לומדים שם, תציצו בצילומים, השם שלי שם, ועל העטיפה וכמעט בכל כתבה שם. נורא שמחתי, עשיתי עבודה טובה.
אבל אין בי שמחה, אין בי שמחה עד שאתיישב.