ראיתי עכשיו סרט, יום ראשון העצוב, או משהו

שני גברים, בעל מסעדה והפסנטרן שלו נהיים מכורים לבחורה, היא אוהבת את שניהם, והם לבסוף אפילו נהיים חברים.

בדרך יש איזה גרמני שמאוהב בה גם אך מתאבד כשהיא מסרבת לנישואיו. בעל המסעדה מציל אותו מטביעה.

כמה חודשים אחר כך, הגרמני חוזר, עכשיו בלבוש נאצי. ובעל המסעדה יהודי, והגרמני בא עם עוד נאצי.

ביינתיים, הפסנתרן הלחין יצירה מפורסמת מאד שגורמת לאנשים להתאבד בהמוניהם בעודם מקשיבים ליצירה.

ברגע שהתחילה האלימות וברגע שראיתי עוד צלבי קרס, נהיה לי רע. הסרט היה כל כך חמוד, כל כך חמוד

רציתי רק שימשיך וימשיך, הבחורה מהממת שם, כך כך מתוקה, ויפה בעירום שלה, ובפניה ובשמלתה, תאווה, ממש הבנתי למה הם התמכרו לה.

אבל אז הכל נפסק, רציתי פשוט להקיא. להקיא.

הנאצי עשה לי רע, אני שונא נאצים.

איזה נאחס זה לפני השינה, סגרתי את הסרט באמצע.

אני הולך לישון בלי סדין, פרי משחקים ששיחקתי,תרתי משמע