קמתי בבוקר. אתמול הלכתי לעשות אייקידו ליד הגימנסיה.
אייקידו קורה במוח. מתישהו, כמו שיווי משקל, מבינים את המטריקס של התנועות. אחר כך האימון בתנועות מתעגל והופך קל יותר.
אתמול לא התאמנתי בתנועות אלא הייתי נוכח למחשבות שלי וחיפשתי את המטריקס.
שמתי לב שאני משנן לי את התנועות בראש.

הייתי גם בלי ריטלין. שאלתי את עצמי שאולי כדאי לי לקחת כי באייקידו אני רוצה לזכור דברים ודווקא בגלל שצריך לזכור שמות ושהכי טוב להיות מרוכזים, ריטלין היה מסדר אותי. אבל לא אכלתי קודם, ובאתי רעב, ולא לוקחים את זה בלי לאכול. אז ויתרתי.

שוב יצאו לי פרצי צחוק של הנאה תוך כדי צפייה במדריך, פרצי צחוק שלא היו לי 5 שנים, מאז הפעם האחרונה שהתאמנתי. זו הסיבה שאני אוהב אייקידו. מישהו מתנפל עלי, אני עושה תנועה קטנה, הוא על הרצפה, זה מוזר ומושך, וזה כיפי.

קניתי לי את המונופוד שלי אתמול. יש לי משימה לימים הקרובים, אני יוצא לצילומי לילה. אולי אני אציג אותם פה, אולי במקום אחר. יש לי הרבה מה לומר בצילום על זוויות צילום. הקוני שלי ואני.

קמתי הבוקר, אבל זה בגלל שלא קמתי קודם לכן, ויותר עצוב שבראש יש לי שיחה שקמתי כי לא מתתי.
כשאני מנהל שיחה כזו עם עצמי אני יודע שהמצב לא מבריק. אני יושב בבית חסר מעש. כותב, קורא, אבל, אני חייב כסף. אני חייב לצאת לעבוד.

החלטתי שאוכל ואקח ריטלין. ב- 12 השעות האחרונות, אבל גם קצת אתמול, לא הייתי מסוגל לחשוב. רציתי ולא הצלחתי. כשזה ככה זה כאילו יש שלט אין כניסה גדול בכניסה לאזור המחשבות שלי. אני מקבל הבזקים של מחשבות אבל לא מצליח לחשוב אותן, כאילו יש חריץ בחומה שעוצרת, והן מסתננות, אבל הן בעוצמה נמוכה מדי, ורבות הפעמים איני מצליח לעקוב אחריהן.
בשביל זה המצאתי את הלוח המחיק. זה זמן מצויין לחזור אליו.