יש לי קטע חדש עכשיו כשאני לבד בבית.
אני יוצא מהבית ומשאיר את הרדיו דולק. נכון יותר לומר שאם הוא לא דולק אני מדליק אותו ונועל את הדלת אחריי.
זה עושה לי תחושה טובה כשאני חוזר, כאילו מישהו מחכה לי ושיש חיים פה.
אמא שלי, לפני שנסעה עשתה את זה כי היא השאירה בבית חפצים יקרי ערך ורצתה לשדר לעולם שבחוץ (לראש שלה) שיש מישהו בבית. אני עשיתי אותו דבר (לראש שלי) אבל לקחתי את זה לצד החברתי פסיכולוגי שלי.
מוטיב: בדידות

היום נסעתי באוטובוס לקחת את האופנוע שלי מהמוסך. הדרך לשם היתה לי קשה. רציתי להתקשר למישהו לבכות, רציתי להתחבק עם מישהו שיאמר לי שהכל בסדר, רציתי לומר שיש לי פחדים קיומיים, שאני דואג כל כך ושהדרכים שבחרתי בחיים, על פי מדדי כסף הם כשלון, פשוט כי אני לא מצליח להתקיים מהם, הם לא מספיקים לי, הם לא מספיקים לאף אחד ואני לא מצליח להזיז את הגלגל.
פתאום השתלטה לי שיחה אחרת על הראש וראיתי פתאום שגם "פחד קיומי" הוא שיחה שאני מנהל, שיחה עם המון כח על האישיות שלי, שיחה שמצליחה לכווץ אותי, לכווץ כל אחד, כי אין דבר כזה "פחד קיומי" כי פחד כזה חווים רק כשיודעים שהולכים להתנגש עם האוטו, לפני שיורים לכם בראש, לפני שאתם נוחתים אחרי שקפצתם למטה מהגג. אין דבר כזה פחד קיומי ועדיין אין לי מילים אחרות להגדיר את ההרגשה הנוראית שלי בכל יום שאני לא עובד בו.
מוטיב: זרקור אור בתוך סערה

אני חושב מחדש על היומולדת שלי. מי החברים שלי אני שואל את עצמי. האם הם אותם אנשים שאני מתקשר אליהם להזמין אותם? כמה קשר יש לי איתם במהלך השנה הזו?
כמה הם חברים שלי? מה זה נחשב חברים? האם רק השיחה בינינו מגדירה את החברות? ומה בשאר הזמן?
מה בשאר הזמן. שאר הזמן אנחנו כמעט ולא מדברים, וכל היחסים שלי הם כאלה, כמעט, ואני מפתח לי קשרים חדשים כל הזמן, שהם כל כך שטחיים ולא מגיע איתם עמוק יותר. כי יאמרו- זו לא הכמות זו האיכות. ואני טוען שאולי יש עוד משהו שם.
זה מאד לא נעים, מאד מבודד וגם בתחום הזה אין לי פתרונות, כי אין פתרונות, כי החברים שלי לא תמיד בודקים לשלומי עד שאני בודק לשלומם ואני הוא זה שבודק לשלום כולם, פאק.
מוטיב: תחושת קורבן (עוד שיחה, זה לא אמיתי)

והמכנה המשותף בין כל החברים שלי הוא- אני.
ככה זו היא התפיסה שלי את עצמי- אני אחראי למה שיש לי ולחיים שלי ולכל מה שסובב סביבי והדין והחשבון שלי עם עצמי הוא קשה, כי אין לי מה לומר, אלא לחיות את ההשלכות של הבחירות שלי ואת התוצאות ולבחור שוב ושוב, כל יום מחדש, אין לי אלא זאת.

וימיי לא ממצים את עצמם ויותר אין לי מאשר יש לי, וגם זו פרדיגמה קיומית, כמו הפרדיגמה הקיומית שלי של אדם עני שאני צולח וקורע מעצמי לפעמים. שיחות מגדירות את חיינו בלי שנהיה מודעים להן, ואפילו כשאנחנו מודעים זה לא אומר שיש תשובה או יציאה מהן, חוץ מאשר להבין שבכל רגע שלנו אנחנו יכולים להמציא את עצמינו, כביטוי למילה שלנו, כי אנחנו המילה שלנו כל הזמן, ואין בילתה, בין אם נבחין בה ובין אם לא כי לפתח חטאת רובץ ואליך תשוקתו ואתה תמשל בו- לעד.