יום קשה אבל טוב של החיים שלי.
שלחו אותי בבוקר לצלם שחרור של אסיר עולם ברמלה רק שאז קרתה תאונת הרכבת ושלחו אולי עד נתניה לצלם בלניאדו.
רק על הקילומטרז' הזה וחזרה עשיתי 130 ק"מ אבל אין לי תלונות, אני ממש אוהב את זה ונהניתי מכל רגע.
מפה ומשם עשיתי היום מהלך מבריק של שליחת שני קורות חיים ושני טלפונים, בלי תיאום, התקשרו אלי מאותו מקום והזמינו אותי לראיון.
על הדרך חיפשתי נקודות חמות בנתניה ללא הועיל עד שנכנסתי לקניון המקולל בו מתפוצצים כל הזמן, מצאתי ושלחתי.
אני צריך לקנות לי סוללה חדשה למחשב- זה בנפשי.
אני צריך לקנות לי מודם סלולרי כי הטרטורים האלה בחיפושי נקודות חמות בְּחורים, כן בחורים כמו נתניה עלו לי בשעה יקרה של טרטור ועצבנות.

חזרתי הביתה, רוקנתי את מעט החומוס והחצילים שעוד נותרו לי במקרר וצפיתי קצת בטלויזיה, בוהה ונח.
משם שמתי פעמיי אל המערכת, בדרכי לחתום על טפסים שייועדו ללשכת העיתונות הממשלתית, מה שנקרא- תעודת עיתונאי. הרכזת שלי כבר הבינה שזה לא ילך אחרת והם יעמדו מאחרוריי בעניין הזה. אני על הגל.

הלכתי לאייקידו השני.
אני לא אוהב את האייקידו השני. כלומר זה אחלה אייקידו, אבל המורה יורד על התלמידים, יש יאמרו בחן, יש שיאמרו שזה הומור, יש שיאמרו שהוא בהחלט מראה להם שהם קטנים.

אותי לא הצחיק ההומור שלו, אבל האייקידו היה נוקשה יותר, רוצה לומר חזק יותר ומתכוון יותר להתקפה, בעוד שלי, הסיידוקן, מדבר על התקפה בתיאוריה, ועשה דברים ברוח קלה יותר.
רציתי ונשארתי לאימון השני מתוך שלושה שם, שהיה עם ג'ו (מקל). נהניתי ועבדתי עם בחורה נהדרת.
משום מה, למרות שאני מתחיל וחדש הצלחתי לעשות משהו שהיא לא, אז הצעתי לה שתתאמן עלי בתרגיל במקום שאתאמן עליה. עשיתי את זה באדיבות, אולי רבה מדי והיא עשתה לי פרצוף לא מבין של "אוקי, אני אתאמן עליך (אתה באמת עושה את זה טוב)" וכנראה לא הבינה מה פתאום אני נותן לה כל כך הרבה חופש. 
בגדול אני לא יודע, יש שם המון אימונים לעומת שניים בסיידוקן שלי, אבל התחושה שם פחות נעימה לי, יש המון אנשים ובקושי מתאמנים על כל תרגיל וגם צפוף אימים. אבל מתאמנים של חזק על יסודות. זה טוב.

אז לשלישי גם רציתי להישאר, דבר שנקרא אומנות שליפת החרב, אבל פתאום ראיתי 4 שיחות שלא נענו מהמערכת ושלחו אותי לצלם ב11 בלילה בהרצליה. ויתרתי על האומנות לטובת הכסף.

חחח, כן, רק לפני כמה ימים אמרתי שאני רוצה שיקראו לי יותר.
צילמתי תמונה של מישהו שנהרג. זה נקרא רפרודוקציה.

אחד הצלמים, זה של ידיעות האמת, הגיע לשם עם האופנוע הגדול שלו, ב.מ.וו אימתני עם שני תיקי צד גדולים, פתח על המדרכה את הלפטופ שלו ושידר למערכת שלו מהלפטופ הקטן שלו.
אוח אני כל כך לא שם עדיין, אני שבוי לא שבוי בתוך עניין של סמלי סטטוס שהם לא סמלים כי הם כלים הכרחיים לעבודה, אבל עדיין סמלים של סטטוס שעושים לי קראנץ' בבטן.
אני אגיע לשם אני אומר לעצמי ומחשב כמה כסף זה דורש.
אני לא באמת שם על סמלי סטטוס, הכלים האלה פשוט היו מקלים לי את החיים.

לפעמים אנשים מתרצים (בצורה לא רציונלית, לא הגיונית ומתוך בורות) את אי ההצלחות שלהם בזה שאולי לא רצו מספיק. מבחינה פסיכולוגית זה מרגיע להם את תחושת האשמה, או את התיסכול או את הדיסוננס שנוצר להם עקב הכשלון שלהם.

אם יש משהו שאני יכול להגיד על עצמי זה שאני רוצה מאד. אני אגרום, כי אני אמרתי.