| |
הנדסת המחשבה / יוזף ברויר |
| 6/2006
אתמול נתנו לי במתנה את הפוסט שלי על כסף והתחלות של חיים. קראתי אותו בקול רם וזה החזיר לי את הצבע ללחיים.
אתמול פגשתי ידידה ותיקה שלי, הבחורה שהכרתי בגיל 18 ושהכירה לי את החברה הראשונה שלי.
כל הדרך אליה נתקפתי פלאשבקים, החל מהרגע בה נגעתי בידית הדלת בביתי לנסוע, דרך העמידה ברמזור שהזכירה לי מה זה להיות נער וללכת להעביר זמן אצל חברים סתם ככה, כי אפשר.
נכנסתי אליה הביתה, הוא לא השתנה בשש השנים האחרונות. השולחן בסלון הוא עדיין בסך הכל מדף שנועד שיעמדו עליו כל מיני קישוטים חסרי טעם ויצברו אבק, ספות יחידות בצבע טורקיז חדשות מחוסר שימוש, מדף שמעל שולחן האוכל שנועד כדי להציג בקבוקי אלכוהול שאין להם מושג מה טעמם וצלחת בורקסים על השולחן עטופים בניילון נצמד.
לקחנו סרט בבלוקבאסטר והתיישבנו אצלה על המיטה לדבר על השנים האחרונות. בכל זאת לא דיברנו שש שנים.
הסרט היה מזויע אבל מצחיק בטירוף. למד המבוכה שתמיד תוקפת אותי במקרים כאלה נתתי לעצמי להתפרק ולצחוק עד מחנק.
כשבאתי לצאת מביתה פתאום הבנתי כמה אני מודאג ולאן נעלמה שמחת החיים הטבעית שלי. דאגות קיומיות קוראים לזה, פחדים של מימוש וקיום, וכשעל גבי אני סוחב אבנים שעוד איני נותן לעצמי לשחרר. נאי פוחד מה יהיה ואני צריך תמיכה להישען עליה.
איפה המחסן הזה של הנשים בו אמצא אחת שאוכל להתפרק לידה ולנוח, שתעזור לי ללכת, בתוך הרעיונות שבראשי.
| |
|
כינוי:
יוזף ברויר
בבלוג זה
בכל הבלוגים
