האוס.
למה אנחנו כל כך אוהבים דמויות שלא מצליחות להתחבר לחברה?
תראו את דאטה, ממסע בין כוכבים: הדור הבא, תראו את ספוק, מהסדרה המקורית, תראו את האוס.
בואו נדבר עליו, הוא הכי עדכני, וסוחף אחריו מידות היסטריות של אהדה בשקט בשקט, גם פה בישרא.

פרק אחד בעונה השנייה כמדומני נתן לנו חיתוך עומק של כל, או רוב אישיותו.
הוא נפגע ברגל והוא צולע, הוא אמר על עצמו שהוא פגום. פגום ללא יכולת להיתקן.
מעבר לזה, אישתו עזבה אותו. הוא אמר לעצמו שהוא יותר- לא יפגע.
אלה שתי מסקנות מכוננות לבני אדם, ולא משנה כמה הם חכמים.

פעמים רבות אני מדבר פה על מה שאנשים "אומרים על עצמם". בשפת האימון קוראים לזה "המשפט שלהם"
או באנגלית, ה- "sentence". זה מעניין כי sentence זה בעצם גם הגזר דין.
כשאנחנו אומרים על עצמנו משהו אנחנו בעצם גוזרים על עצמינו גזר דין, במלוא מובן המילה. אנחנו פגומים. אנחנו חלשים. אנחנו לא שווים. לא יפגעו בנו יותר (אנחנו נשים את עצמינו מאחורי חומה). אנחנו קטנים, לא יכולים, לא מספיק טובים, פגומים.
(לא לחינם אני חוזר פה שוב ושוב על זה ש"אני המילה שלי", אולי עכשיו אפשר להבין את משמעות הביטוי הזה יותר לעומק)

אז למה אנחנו אוהבים כל כך דמויות שלא מצליחות להסתדר, שגזרו על עצמן פסקי דין שמשמעותם בדידות חברתית ונפילה לחוסר הבנה את הסובב סביבם?

1- אנחנו אוהבים אותם כי אנחנו רוצים להיות כמותם, אבל אנחנו רואים רק את חלקם. אנחנו רואים איפה הם שוברים את המוסכמות, איפה הם משתינים על החברה ורוצים שיהיה לנו הכח לעשות כמוהם. היי הנה הוא חושף את הצביעות של ועדת בית החולים להשתלות, היי הנה הוא לא נותן לבחורה שרגילה לקבל כן מכל הגברים להתקרב אליו מבחינה מינית, היי הנה ספוק מראה עוד התנהגות לא הגיונית של בני האדם, היי הנה דאטה לא מבין עוד בדיחה.
2- אנחנו אוהבים אותם כי הם חכמים יותר. היכולת האנליטית שלהם חזקה יותר מכל השאר, האינטלקט, הכח, החזון, הכל גדול יותר, אפילו העוצמה המינית.
3- אנחנו אוהבים אותם (אני מדבר בעיקר על האוס) כי הלשון שלהם מושחזת ואנחנו רוצים לשלוף משפטים מהשרוול.

ואז מגיע השלב של המחיר.
יש אנשים כאלה, וחלקינו, מהסתכלות, מנסים לחקות ולהפנים צדדים מתוך הדמות.
ניוז פלאש- זה מצליח אם מתאמצים. אבל יש מחיר.
אנחנו לוקחים רק את מה שרצינו, הצדדים המושכים, אבל מתעלמים מכל שאר הבעיות שהם יוצרים.
לו נבין כשאנחנו מחקים התנהגותו של אדם אנחנו אחראים גם להשלכות של ההתנהגויות האלה יהיה לנו הרבה יותר קל, אבל אנחנו, כרגיל, לא יודעים להסתכל על כל התמונה ולא מבינים אחר כך מה לא הלך לנו. אבל זה לא אומר שזה לא אפשרי.

פתרון אפשרי.
אין לי בעיה עקרונית עם לחקות התנהגויות. זו מהות החיברות, אם כי הייתי מסייג את מספר הדמויות מהן הייתי לומד.
חיקוי הוא מצב כמעט לא מודע. אנחנו עושים את זה בלי לשים לב.
צריך לשאול את עצמינו את מי אנחנו מחקים ולמי אנחנו רוצים להידמות. כדאי להסתכל טוב טוב על הבנאדם (ואני לא מדבר רק על הטלויזיה כמובן) ולנסות לעמוד על אופיו כדי לראות לאילו השלכות אנחנו הולכים להכניס את עצמינו.
כמו תמיד, הכל יהיה תלוי בשאלות שנשאל את עצמינו. השאלות יגדירו את מה שנענה ואת מה שנראה.
הנה כמה שאלות:
מה מוצא חן בעיניי באותו אדם, איזה צד בדיוק?
מתי בא הצד הזה לידי ביטוי?
האם הצד הזה חסר לי? חסר בי?
איך אני מדמיין את עצמי עם הצד הזה בי? מה יכול לקרות לי?
(חיקוי התנהגות לא שלכם היא כמו השתלת איבר זר בגופכם, הגוף עלול לדחות אותו, האישיות שלכם תגמגם. אם תחקו התנהגות לא שלכם לפני שחקרתם אותה, אתם והחברה שלכם תחושו דיסוננס קוגניטיבי קשה. מי שיכיר אתכם יזהה את זה, מי שלא יכיר אתכם יחשוב שאתם שרוטים).
בהינתן הקשרים החברתיים האישיים שלי, איך יגיבו החברים שלי לעניין? (אתם כבר יודעים מה תהיה תגובתם, רק תסתכלו)

יש עוד הרבה שאלות, אבל
אין טעם להעלות על הכתב את כולן עכשיו. החשוב ביותר הוא לדעת באיזו נקודה התחלתם לחקות מישהו אחר, כדי שתהיה לכם נקודת חזור, כמו בווינדוס כשמשהו מתקלקל ואפשר לעשות UNDO.