ציניות זה סוג של ויתור.

אני לא מאמין לאף אחד שהוא ציני. אולי שהוא צינצנת.

כל אחד שהוא ציני, הוא מסתיר בתוכו משהו שהוא ויתר עליו מהאישיות שלו, משהו שהוא ויתר עליו מהחוויה שלו, מהתמימות, מהתום.

הכרתי היום מישהי מהכתה שלי. ישבנו ביחד והתבדחנו, היא ישבה מאחורי והתלוננה על המתרגלת הזוועתית לדעתה. אני אישית די אוהב אותה. חוסר המושלמות שלה, ואי הנסיון שלה להכחיש את זה או להסתיר את זה עושה אותה אנושית וניתנת למגע בעיניי.

אחרי זה ירדנו אני, היא וגבר גבר לקפיטריה לאכול משהו לאחריי זה נכנסנו לעוד שיעור, שהיה על אנתרופולוגיה, אבל בעצם היה יותר כמו שיעור מרענן, מזון פילוסופי. אני דיברתי, יעל דיברה, עוד מישהי דיברה, וזהו, רק שלושתינו דיברנו כל השיעור, שהיה מרתק, ונתן לנו מקום להתבטא. וכל מה שהיא עשתה בסוף השיעור היה להגיד לי, oh please.

ציניות זה סוג של ויתור, ויתור על משהו שפעם היה שם ועכשיו מוחבא היטב, נסתר מהעין, אבל מנקר בלב, אולי קצת חמוץ, אבל עוד דופק.

דיברתי היום עם נועה, התקשרתי אליה שוב, היא שוב התנצלה ואמרה לי שלא היה לה זמן, והיא התנצלה שוב ושוב, ואמרתי לה בסדר ושוב בסדר, ורציתי לקבוע איתה שיחת מסנג'ר, אבל אין לה, אז היא הבטיחה שעד מחר, עד מחר זה יהיה מוכן, וכל מה שאמרתי, שאני אחכה לזה. היא התנצלה והתנצלה.

ראיתי חומות של תקווה. שוב. ושוב. הסרט החמוד הזה, אני אוהב אותו, עושה לי הרגשה טובה.

נזכר עכשיו בשורה האחרונה מקאנדיד: "יפים דבריך, אמר קאנדיד, אבל עלינו לטפח את גננו".