נסענו 40 דקות אחרי שנשמעה הצפירה בראש פינה.
מצאנו את עצמינו מהעיתונאים היחידים בנהריה.
בדרך, כשהיינו בטעות בכל המקומות בהן נפלו קטיושות, גילינו הרס עצום של מבנים, ללא ספק פרי רקטות חזקות יותר ששוגרו אל עבר ישראל.
לבסוף, הגענו למקום בו היו מוטלים חלקי ההרוג

מאותו רגע  היתה לי בחילה וכמה דקות אחר כך, ועד עכשיו יש לי גוש בגרון.

כבר יומיים שלושה שאני מנסה לאבחן את המצב שלי כל העת, להישאר נוכח, להישאר ער למרות המצב.
זה לא קל בכלל כי כל מנגנוני האנוש שלי מבקשים סגירה.
הצלחתי להבחין על עצמי שאני עוד לא במצב של עיכול אלא במצב של אגירה.
אני אוגר הכל ולמרות שאני מדבר על זה קצת, עם אנשים וגם פה, עדיין איני מעכל.
התחלתי לשקול שמצבי הוא טראומה, למרות שאני לא יודע בדיוק את ההגדרה.
עוד הבחנתי על עצמי שיש לי נטייה להיסטריה שקטה, בלי ספק עם יסודות אימהיים, אך אין שום דבר רגיל במצב בו אני נמצא.
אגב אמא שלי, היא אומרת שהאנשים שסובלים הכי הרבה מפוסט טראומה הם האנשים שמסתכלים מהצד; צלמים, אחיות... אנשים שעוזרים.
ולי , אני מזריק לעצמי את המציאות בצורה מאד מזוקקת דרך פריים מאד מוגדר שנכנס לי מהעין שמאל ישר אל תוך תוכי.

וכמו תמיד, אני לבד, עם צלם שלא מדבר רגשות ועם הומו בארון

אני ועצמי מנסים לקיים דיאלוג