אני מסביר את זה לאנשים שמסביבי, אספר גם כאן:
כשאתם שם, כמעט שאין עוד דברים שאתם מתעסקים בהם, בטח לא כשזה-זה תפקידכם.
בפסיכולוגיה יש גישה שאיני זוכר את שמה (לפחות חוסר הזכרון שלי עדיין מאפיין אותי)- כבני אדם, כחיות חברתיות יש לנו תפקידים, על פיהם אנחנו מתפקדים. יש גישה שקוראת לזה מסכות, שאנחנו מחליפים מאירוע לאירוע, ממצב למצב.
אני עבדתי במשך הרבה שנים על ליצור לי חזית אחידה במי שאני עם בני אדם באשר הם. עוד לא הגעתי בשלמות למצב כזה אך אני יכול לומר בוודאות שאני מכוון לשם ולכן לשם אני אגיע. בכל אופן, זה שיש חזות אחת (גם אם עוד לא), לא אומר שאין מצבים שונים שאיתם צריך להתמודד. מעבר לזה, אני רואה את האישיות שלי כבעלת פינות שונות אך למרות הפינות השונות יכולה להיות חזית אחידה. כלומר- חזית אחת בכל הפינות, זו המטרה שלי, ולכך אני מתעתד להביא את האישיות שלי. חזית אחת בפינות של האישיות שלי ואותה חזית גם בתפקידים השונים בחיי ובמאורעות שיקרו לי.

אני לא זוכר אם כתבתי על זה כבר אבל המלחמה טרפה עלי את הפינות של אישיותי וכך נותרתי  עם מיעוט של פינות, הרבה מצבים וחזית אחת. המצב הזה של הרבה מצבים מוכר לי, המצב הזה של חזית אחת מוכר לי, המצב הזה של מיעוט פינות- לא מוכר לי.
מיעוט פינות אינו אומר אפס פינות, אבל אני כן מרגיש שהן אינן, או אם אנסה לזקק את דבריי ולהשתמש בדימוי מהמטריקס כמו שאני אוהב לעשות- פתאום לניאו לא היה פה במקום שבו אמור להימצא הפה.
זה מה שהמלחמה עשתה- אני בצפון ומספר התפקידים (לעומת פינות) שיש לי הוא מועט- אני שומר על חיי, אני צלם למי ששכר אותי ואני הבן של אמא שלי. אין לי עוד תפקידים, ואני חייב לומר לכם בתור שכזה- חלק גדול מחווית העולם החיצון שלי הוא הבלוגיה והמיילים שאני מקבל מהמשפחה והחברים כי זה הכי קל.

איזושהי מסקנה:  כנראה, ואני עוד לא בטוח בנוגע לזה כי עוד אין לי מספיק מידע, שכשיש פחות תפקידים יש פחות פינות (זמינות באישיות), העולם מצטמצם, ליטרלי. וזה לא פלא, כשלידי נופלות שתי קטיושות והחיים שלי בסכנה אני לא יותר מחיה שמנסה לשרוד.