| |
הנדסת המחשבה / יוזף ברויר |
| 8/2006
יומן מלחמה, המשך
אני ברכבת לצפון עכשיו. הסידורים והבלאגנים שקרו על הבוקר הסתדרו. כולם במערכת עסוקים ואני שמח שראיתי את כולם שוב. עיתונאים מהצוות שלנו שגויסו למילואים שוחררו, ברגשות מעורבים. כשאדם מקבל צו 8 ומקבל "את גורלו" הוא מכין את עצמו לזה, ומצב רוחו משתנה. לקבל שיחרור פתאום זה סוג של אנטיקליימקס שעובר עליו, גם אם לא רצה להתגייס מלכתחילה.
רשתות ערביות וסוכנויות אחרות מדווחות על מצב קשה בצפון שעוד לא מדווח. לכמה דקות הבוקר, בערך ארבע דקות ו- 35 שניות חשבתי שאולי יהיה שקט. טעיתי.
אני עולה הפעם לזמן בלתי מוגבל. אני רוצה ואני חושב שאני צריך להיות ליד מטולה, בכניסות ששם ללבנון. עוד כמה ימים של "לא לעשות כלום" (אל תדברו איתי על הקטיושות שחטפתי לפני יומיים) ישעממו אותי קשות ויעשו לי רגשות אשמה על זה שלא לקחתי ספר מהבית.
שיחה עם אחותי העלתה שוב את שאלת האדרנלין והפוסט טראומה. ראיתי שהצמתים מתחילים להתמלא פעם נוספת בילדים כתומים בדימוס עם סיסמאות "לא נשכח לא נסלח". אלה ילדים עם פוסט טראומה, טראומה קשה. הכל קשור אחד בשני, ואני יודע שאני מכניס את עצמי לרוח הקרב שאני נמצא בה, אולי. יש גבול לכמה אני יכול לעשות לעצמי אנליזה. המצב מכניס אותי או שאני מכניס את עצמי, או שאני נותן למצב להכניס אותי וכו' וכו' וכמה עמוק אפשר להגיע בשיחה של להיות הפסיכולוג של הפסיכולוג של הפסיכולוג. די.
אני חושב שבעלייה השנייה שלי אני מפוכח יותר. אני עדיין שש אלי קרב. נראה, בינתיים אני ברכבת לשם. נתניה יפה מפסי הרכבת.
| |
|
כינוי:
יוזף ברויר
בבלוג זה
בכל הבלוגים
