חזרתי לאביבים.
היישוב הצפוני הזה מתחת למרון א-ראס. שקט פה מאד עכשיו.
חזרתי למקום בו צילמתי את החיילים. הכל שם שרוף עכשיו ורק זכר של גבעה מוכיח שכאן נפלו עלינו פצמ"רים פעם.
אני עם צלם חדש וכתב חדש. אחד קצת שנטי ואחד שחצן בלתי נלאה. אני משתמש בו כדי להתאמן בלהיות לארג' ולשמור על קור הרוח שלי (במקום להתעצבן אני רואה אותו כהזדמנות להתאמן על עצמי). הוא יושב לידי עכשיו, כל אחד מאיתנו מצויד בלפטופ, מקליד את הטור שלו וברקע ההפגזות הצה"ליות שלא נפסקות מהיישוב פה ליד.

אני אוהב את הצפון, הוא מוציא ממני חום, מרגיש אותי מחובר לאדמה. מי היה מאמין שאחד כמוני שמוכן לעזוב את המדינה הזו כדי להתפתח במקום אחר, שקידש את האינדיבידואליזם שלו לרמות עצמאות חדשה, יחשוב מחשבות כפירה על לגור בצפון ואחת היא לעזוב את כל מה שבניתי במרכז.