| |
הנדסת המחשבה / יוזף ברויר |
| 8/2006
חרדה קיומית 1701
בהארץ של הסופשבוע קראתי את הטור של אורית שוחט. היא אומרת שם שהמלחמה לא נכפתה עלינו ושפשוט נכנסנו אליה בפזיזות בלי לשקול את ההשלכות שלה. הטיעונים שלה נכונים. כנגזרת של זה, המסקנה המתבקשת היא שזו אינה מלחמת אין ברירה אלא היגררות לשטיקים המסריחים של החיזבאללה, עניין למדינאים מתחילים.
הדברים השתנו מאז נכתבו שורות אלה.
בעקבות החלטה 1701 והתגובות שאני שומע מהשטח ומהרחשים שאני שומע מהלב (יותר כמו זעקות) אני חושב שאסור לנו, פשוט אסור לנו לקבל את ההחלטות של האו"ם-שמום הזה.
מעולם לא ראיתי אותנו יותר נתפסים בעיני האחרים כלוזרים, מעולם לא ראיתי אותנו כעם נתפסים בעיני האחרים כְּשִיט שראוי לדרוך עליו ולזרוק אותו לים כמו שאני רואה אותנו כעת.
טענות אחדות שנשמעות סביבי אומרות שחבל על המתים שלנו. ואני אומר לא. לא חבל על המתים שלנו אם הרוב יקבל את המגיע לו- שקט ושלווה בטווח הרחוק. the need of the many outway the need of the few .
טענות אחדות טוענות שתגובה צריכה להיות פרופורציונית. ואני אומר לא. התגובה שלנו לא צריכה להיות פרופורציונית, היא צריכה להכאיב לאויבינו הרבה יותר משהיא כואבת לנו. אנחנו צריכים להיות אכזריים ולא לעפעף בעת השמדת האויב (למרות שנעפעף כי אנחנו מוסריים ואנושיים) כי רק כך נוכל להסתכל על עצמינו ביום שאחרי, שלא נרגיש שהפסדנו את המערכה הזאת, שלא נרגיש שהעבר שלנו חוזר על עצמו שוב. הטובים חייבים להיות רעים על מנת להגן על עצמם בעת סכנה אחרת ימותו.
עלינו להיות אכזריים כי להיות נאורים במזרח התיכון כמו שאנחנו רוצים להיות מביא אותנו ללעג, לקלס ולקטיושה בעולם הסובב אותנו ובסופו של דבר אנחנו צריכים לתת להם במ.ל.ר.ס ואנחנו לא אוהבים את זה.
האו"ם שמום מדבר על הפסקת האלימות. ואני אומר לא. האו"ם שמום ואוכלי הצפרדעים שביניהם יכולים לאכול חצץ מצידי. שלא ידברו איתי על אלימות כשחצי עולם מנסה לעצור את הגרעין האירני ואחמגנג'י מצפצף עליו. שלא ידברו איתי הצרפתים על אלימות כשפריז בוערת מהאלימות המערכית שלהם המופעלת כלפי מהגרים. שלא ידברו איתי על אלימות כשרק לפני 60 שנה הם היו מרצחיו מרצון של כושילאימאשלו עם השפם.
אם יש משהו ש"הפסקת האש" הזו מעוררת בי זה את הפחדים התורשתיים של העם היהודי שזורמים בעורקיי, כי תזכרו שמתחת לכל מסגד וכנסייה שבנויים בפאקין חור הזה שנקרא ארץ ישראל היה פעם בית כנסת לפני 3000 שנה ושאנחנו היינו עם שדוכא במולדתו וסולק ממנה. פתאום אני מרגיש נרדף ועל נקודת קצה בביטחון שלי בארצי. אני מרגיש שאם לא ניתן להם בראש נאכל אותה.
אני לא מצליח להבין את הרצון של אויבינו למות מהחרב שלנו, אני לא מבין את זה בכלל אבל אני מוכן להאכיל אותם בחרב אם זה מה שנדרש לי כדי לשרוד. עם זאת, זה שאני לא מבין את זה לא אומר שאני לא מבין שאלו הם כללי המשחק ושבקרב צריך להיות חזקים יותר מהצד השני ושמשום מה הפסיכולוגיה הערבית, חוץ מלקדש את האדמה פשוט רוצה למות. ואיזה אבסורד הוא זה שהעולם המוסלמי מונה מיליארד שלם של בני אדם שעושים ילדים כמו שפנים עם אנרג'ייזר בוואגינה והעם היהודי מונה פחות מ15 מליון בני אדם ושהעם היהודי אחראי לכל צרות העולם המוסלמי.
מי אמר רגשי נחיתות מי?
| |
|
כינוי:
יוזף ברויר
בבלוג זה
בכל הבלוגים
