פרקתי עכשיו את התיק מהמלחמה. אני ישן טוב בלילה.
אתמול שתיתי יין לשכרה. אומרים שזה לא טוב להשתכר כשיש פלאשבקים אבל מה זה משנה כבר, גם ככה היו לי פלאשבקים מרגע שנכנסתי הביתה.
אתמול הציעו לי להפוך להיות שכיר במערכת בה אני עובד.
הראשי אמר לי שהוא שמע עלי ביקורות מהללות מעל ומעבר למה שהוא מכיר, עלי בתור בן אדם. גם את הצילומים שלי הוא הילל מעל ומעבר. הראשית שאלה אותי אם אני מרגיש פה כבר בבית.
אחר כך הוא פרש בפניי את הצורה בה אנחנו הולכים להתקשר אם ארצה. רציתי לבכות. זה לא מה שתכננתי בראש בכלל. קיצורו של עניין זה להיות פרילנס אבל שכיר עם זכויות של שכיר. לא מה שרציתי ונדרש ממני לעכל את ההצעה.
חזרתי הביתה אחר חצות מלא כולי באלכוהול וחול ים עם גופיה אחרי נהיגה באופנוע במהירות שיא והלכתי לישון.

 רשימת דברים שעלי לעשות אחרי המלחמה:
לחזור להצעות העסקיות, כולל אלה שעוד חייבים לי תשלום.
להמשיך את חידוש הקשרים שלי, גיליתי שיש בי מקום, גם ככה השתניתי מהמלחמה.

הציעו לי פסיכולוגית מהעבודה. הסכמתי. כולם הסכימו אני חושב, ויפה שהציעו. פלאשבקים זו רמה חדשה שאני אצטרך להתמודד איתה בהנדסת המחשבה, אין לי שליטה עליהם והם סוחפים אותי כמו הייתי עלה ברוח.
הפלאשבקים הם לא תמיד רעים, הם גם טובים. אני חושב שהם נייטרליים, כי הם רק תמונות שסוערות לי במוח, אבל אני חושב שאני חווה תחושת עצב שבאה אחריהם, אולי געגוע, הם אינם טורדים אותי, כי אם חולפים אותי ומשאירים אותי להתבונן לרגעים מספר, עומד, פעור פה, "מה שעבר עלי", חושב לעצמי, הו כמה זה אבסורד.