האירועים הבאים לוקחים חלק במהלך שתיים שלוש דקות מחיי. 

יום אחד בשלהי המלחמה צילצל הטלפון ובצידו השני היתה המפיקה שלי מהמערכת. "אתה מוכן לסוע בבקשה לקריית שמונה? יש שם בית שעולה באש, בניין רב קומות שנפגע מקטיושה."
"לבדי?", שאלתי, ונעניתי בחיוב.
נכנסתי למכונית, מיצובישי לאנסר מנהלים שקיבלתי מהמערכת ונסעתי צפונה. 40 דקות אחר כך נכנסתי למגרש החנייה השכונתי. משמאלי ראיתי את הבניין שנפגע, אך הוא לא עלה באש. קומה 5 נפגעה מטיל שנחת עליה באלכסון, פיספס את הגג ונכנס בבניין בפינת הבית המוגדרת עבור תליית כביסות הישר לתוך חדר מגורים. ברחוב הצדדי בו עמדתי עמדו שני אנשים, אני מעריך שהמרחק בינינו היה 20-30 צעדים.
העדפתי להישאר עומד במגרש החנייה ולא להתקרב לבניין שנפגע שכל סביבותיו היו רוויות הרס שנפל מגובה הבניין, סורגים שנפלו, חתיכות בניין, ברזלים ועוד.

פתאום ללא התרעה וללא השריקה המפורסמת נפל טיל קטיושה ממש בקרבת מקום, רחוב לידי. מיד אחריו החלה האזעקה העולה והיורדת להישמע חזק מכל דבר ששמעתי עד אותו רגע. שני האנשים שעמדו שם רצו וברחו. הייתי עם המצלמה, צילמתי אותם קליק אחד, רק את הגב. נותרתי לבדי בכל השכונה, עומד חסר הגנות, ללא השכפץ שלי, בלב מגרש החנייה, כשעוד טיל ועוד טיל נפלו לידי, אני לא זוכר כבר כמה והמחשבות היחידות שעברו לי בראש הן:
א- אני חייב למצוא לי מחסה
ב- אין לי לאן לברוח
ג- אין מצב שאני מתרומם כדי לרוץ לתפוס מחסה
ד- השכפץ שלי נמצא במושב האחורי של האוטו
ה- להתקרב לאוטו במקרה של נפילת טיל לידי (אפילו אם זו לא פגיעה ישירה) זו סכנת מוות בטוח ומוחלט.
ו- אני חייב את השכפץ
ז- אלהים שלא יפול עלי טיל

חיפשתי לי שוחה לשכב בתוכה עד יעברו הרעמים, חיפשתי לי בור בצידי מגרש החנייה להתחבא בו. חרס. הייתי בלב מגרש החנייה, מסביבי אספלט ומלכודת מוות שקוראים לה מיצובישי לאנסר. הייתי צריך להחליט מה אני עושה. אני זוכר ששקלתי לברוח משם בריצה ולהשאיר את האוטו שלי פתוח פרוץ כך ופשוט לברוח. חשבתי לפחות לנעול את הלאנסר, אבל הייתי צריך להתקרב לאוטו לשם כך. החלטתי שהווסט יהיה עלי ויהי מה. ידעתי שלשם כך אצטרך לנשוך את הלשון, לרוץ אל האוטו לפתוח את הדלת האחורית, להתכופף, להוציא את הווסט ולרוץ לתפוס מחסה שוב. הרגשתי שחיי תלויים בזה. האזעקה ברקע.
השארתי את המצלמה על האספלט אני חושב ורצתי אל האוטו, פחד עמוק וטהור כמו שמעולם לא חוויתי תקף אותי. אני זוכר עכשיו בבירור שנפלו עוד טילים ברחוב שם ליד, וסנטימטר נוסף בכיוונון שלהם היה מנחית אותם בשכונה בה הייתי,פתחתי את הדלת, התכופפתי פנימה, יד אחת שלפה את הווסט השחור,היד השנייה כבר הלבישה אותו עלי, רצתי חזרה למקום בו השארתי את המצלמה וידעתי שעברתי שלב אך שעדיין לא תמה ההתקפה. טילים המשיכו ליפול. בגלל שלא נותר לי עוד דבר לעשות ירדתי לרמה בה התפללתי על חיי. אלהים רק שלא יפול פה טיל אין לי לאן לברוח אני לבדי פה אלהים. מְחוֹסר יכולת לעשות דבר נשכבתי על האספלט והרמתי טלפון לחבר היחידי שהיה לי באותו רגע שיכולתי לחשוב עליו. הכתב שישב בקיבוץ הגושרים. "אבירם נופלים עלי טילים פה אני מפחד", צעקתי לו בטלפון. הוא פרץ בצחוק אופייני לבנאדם שלא תמיד מחובר לעצמו, רק לפעמים. "אתה רוצה שאני אקח מונית ואבוא אליך לשם?", הוא שאל. "לא, מה פתאום, אתה משוגע? נופלים פה טילים, וחוץ מזה, אין מוניות אידיוט, הכל מת פה", אמרתי לו. אני זוכר שטילים המשיכו ליפול תוך כדי שיחת הטלפון שלנו, אפילו הוא שמע אותם בטלפון. כל אותה עת שכבתי על הכביש שם, טלפון ביד אחת באוזן, מצלמה ביד שניה, סנטר על האספלט לראות מה שמסביבי, מדבר עם אבירם בצד אחד של המוח, בצד השני מתפלל לחיי.

שתיים שלוש דקות ארוכות כמו הנצח (הרגיש כמו יותר) והכל עבר, אבל הריח התחיל. לקטיושות יש ריח שנישא באוויר אחרי שהן מתפוצצות. המשכתי לשכב שם על הכביש במגרש החנייה עוד שניות מה, שוקל עם עצמי מה לעשות, הרי תוך רגע יכולים לבוא עוד מטחים.
במקרה כזה אתם מרגישים שאין לכם יותר שליטה בחייכם. כל מה שחשבתם על שליטה ועל גורל מתערבב באותו רגע לבליל לא מובן של פחד קיומי עמוק וחסר תקדים שאין לכם שום כלים להתמודד איתו. הכל קורה נורא מהר, ואתם נותרים עם הצורך לעשות החלטות גורליות של חצי שנייה האחת כדי להחליט מה עומד לקרות הלאה. מעבר לזה אין לכם בחירה, ואתם לגמרי ביד הגורל והאלהים אותו הוא משרת. אתם מתחילים פתאום להאמין באלהים כמו שמעולם לא האמנתם. חוץ מעם עצמכם, אתם מדברים עם השוכן מעלה כמו שמעולם לא דיברתם איתו, גם אם לא האמנתם בו קודם, גם אם לא דיברתם איתו מעולם. הוא שם, אתם יודעים את זה פתאום, או לפחות אתם מתנהגים כאילו זה כך.
המטחים פסקו. שוב לקחתי את חיי בידיי, כאילו יש משמעות ללקחת את חיי בידיי במקרה כזה, החלטתי להתרומם מהכביש ולהשתמש באוטו שלי שרגע קודם היה מלכודת מוות ככלי מילוט מהאזור. פיקפקתי רגע במעשיי ואז השבתי את הבטחון להחלטה. רצתי לאוטו, הקלדתי את האימובילייזר המזויין, התנעתי ודהרתי משם מתעלם מכל חוקי תנועה שיכולתי להתעלם, שלטים, והכל. נסעתי 140 אני חושב בכביש שמתאים בו 70 ונכנסתי למלון בגושרים. התמוטטתי שם בלובי כשפתחתי את הלפטופ לשדר את התמונות וכתבתי מכתב לנוגעים בדבר, שלוש שורות ושתי תמונות:

הפקה שלום:
לקראת הפעם אני מבקש לתאם עם חסן נפילות טילים בתחומִי לפני שאני יוצא לצלם.
לצלם שלום.

זאת היתה החוויה הכי קשה שעברתי במלחמה, 11 באוגוסט, 2006.
הנה התמונות.
                
הבניין שצילמתי                                                 הפגיעות מרחוק, אחרי שעפתי משם.