| 9/2006
על חברים שבאמת
אתמול בסמינר מספר 4 שיתפה מישהי שלאחרונה היא עושה המון חושבין ושהיא גילתה מי החברים האמיתיים שלה.
היא גילתה את זה דרך זה שהיא הסתכלה מי מתקשר אליה, מי שומר איתה על קשר ואיך היא שם. היא ראתה שמי ששומר על קשר זו היא והצד השני לא עושה את זה בדרך כלל. כך, לטענתה, היא הבינה מי באמת ומי לא.
בסיפור הזה יש הרבה ממני גם. כשאני מסתכל על מי שומר איתי על קשר ועם מי אני שומר על קשר זה מפשט לי קצת (אתמול זה פישט לי הרבה) את מה זה ומיהם החברים שלי. אבל באמת, מה זה ה"באמת" הזה?
לא משנה, זו היתה סתם אנקדוטה.
על זה בעצם הפוסט
הסמינר של אתמול היה היה בשבילי טוב מאד. בכלל, שני הקורסים האלה עושים בי שמות, ואני מתכוון לזה מבחינה חיובית. אני מגיע לפגישה ואני לא יוצא ממני כפי שנכנסתי אליה. מעבר לזה, שנים שלא הייתי כ"משתתף", שנים שיצא לי לעמוד מהצד, כחלק מהארגון עצמו, ומהחוויה של להיות משתתף.... אני לא מוותר לעצמי ושם את עצמי על כסא המשתתף. כתוצאה מזה החוויה שלי משתנה, אני שואל את עצמי שאלות שלא הייתי שואל אילו הייתי עם כובע אחר, זה ממש לחולל את עצמי בצורה מסוימת.
אחד הדברים הכי טובים שיש בסמינר הזה זה שיעורי הבית. הם הכרחיים להשגת התוצאות, הכרחיים ולא ויתרתי עליהם. אחת השאלות שם שאלה מהו התפקיד שאתם לוקחים על עצמכם בחיים (אני לא אתחיל להסביר פה מה זה תפקיד ואת כל ההבחנות, תבינו מהכתוב ותשלימו את החסר בעצמכם). אחד התפקידים שלקחתי על עצמי בחיים שלי זה להגיד את מה שהאחרים נמנעים מלהגיד. דברים שאולי ברורים אבל שאינם נאמרים. חדשות רעות. האמת שנסתרת. מה שמתחת לפני השטח, דברים שאי אפשר יותר להתעלם מהם או לא לשים אליהם לב יותר.
אליה וקוץ בה, להיות אחד שזה "תפקידו" מביא איתו רמה גבוהה לעתים של דטרמיניזם שאין מוצא ממנו וכך אני מרגיש פעמים רבות במהלך יום, שבוע, שנה, מערכות יחסים.
לדמות הזו יש מעלות ומגבלות. המעלות הן שאנשים סומכים עלי (על הדמות אבל אדבר על עצמי לשם נוחות), מפקידים בידיי מידע ותפקידים, מעריכים אותי, אני נחשב חכם, רגיש, חד.
המגבלות של הדמותהזה הן בדידות, חוסר תקווה (שזה כמעט אוקסימורון כשמדובר בי, אני אשף התקווה), יהירות, שאננות...
עכשיו הקטע המעניין
את המעלות של הדמות שלנו אנחנו יצרנו. אך גם את המגבלות של הדמות שלנו אנחנו יצרנו. את המעלות יצרנו ברור למה.
על עצמי אני יכול לספר שאת כל מעלותיי עד האחרונה, גיליתי שיצרתי מתוך מקום של הערצה לדמויות ולאנשים אמיתיים שהכרתי או שראיתי, בחיים ובטלויזיה. ראיתי אהבתי לקחתי, בפשטות ובקור אני אומר את זה.
כמו שאמרתי קודם, גם את המגבלות יצרנו אנו. המגבלות נוצרו כדי להשלים את ה"מעגליות" של הדמות. המגבלות נוצרו כדי שה"סיפור" ימשך, כדי שהמעלות יוכלו לעלות שוב, כמו בטלנובלה, פעם טוב פעם רע, ובלי רע אין טוב, מעגליות, מעגליות, מעגליות.
מוזר, אבל יכולתי לראות איך זה, השלכתי את הרעיון הזה על חיי וראיתי שגם אצלי זה כך.
יש קאץ' (אבל הוא טוב)
לפי מה שנאמר (ואם הבנתם את זה כבר לבד), הדמות מעגלית, משמע אין דרך לצאת והסוף ידוע (מוטיב חוזר בחיי, חבלעלהזמן).
אז זהו, שלא.
אתמול בערב, הצלחתי לשבור את המעגליות של הדמות שלי בפעם הראשונה (בפעם הראשונה עם ההבחנות האלה אני מתכוון). זה היה רגע של חמצן חדש שזרם לי בעורקים. פתאום הצלחתי לקלוט מה אפשרי לי כשאני לא נתון וסגור בתוך מגבלות הדמות שלי. פתאום דברים שנראו לי שעומדים להיסגר (יחסים למשל) נפתחו מחדש, פשוט כי ראיתי אותם מזווית אחרת שפתאום נפתחה לי. פתאום לא הייתי כבול עוד לסדר הדברים הידוע מראש (אני שונא דטרמיניזם) שניהל אצלי כמה עניינים. פתאום נפתחתי.
אני מת על להיות באימון.
| |
|
כינוי:
יוזף ברויר
בבלוג זה
בכל הבלוגים
