קראתי עכשיו את רביב דרוקר.

רביב דרוקר, כן, המדיני של ערוץ 10 ופעם של ערוץ 2 ופעם כתב הכלכלה של מעריב אימן אותי בכדורסל במשך שנה שלמה כשהייתי בכתה י' .

היינו משחקים ברגיל באולם עלומים של חטיבת ביניים עלומים ובגלל שהיינו כל כך טובים שמו אותנו בשתי ליגות.

אחת של נערים ואחת של נוער. נוער זה הבוגרים יותר.

אבל אנחנו היינו ממש טובים, אבל ממש.

הוא לימד אותנו שיטות הגנת לחץ על כל המגרש והוא היה קשוח והיה די כיף לשחק איתו ובשבילו ובשבילי, כי תמיד שיחקתי בשבילי ולמרבה הפלא גם הפסקתי לשחק בשבילי.

כל ימי הכדורסל שלי, שזה 6 שנים שלמות ורצופות האמנתי שבלי כדורסל, אין לי מה להגיד, כדורסל היה הביטוי העצמי שלי.

אבל אז בכתה יא' הגיעו מים עד נפש וכבר שנאתי את כל הילדים שהיו מסביבי- רובם דאגו להציק לי, לקנטר אותי, לקלל, להרביץ, לארוב, להשחית. אז יום אחד, בזמן שיחה עם המאמן שלי, האחרון, שהיה לגמרי חובבן בקנה מידה שלי, אמרתי לו שדי, אני עוזב, אני עובר לגור בת"א ואני לא אעבור למכבי ת"א, למרות שהוא הציע. בין רגע הפסקתי לראות את הכדורסל כביטוי עצמי שלי, אפילו בלי לחשוב על זה יותר מידיי ועל ההשלכות של זה. כנראה שהכדורסל היה אשליה לגביי, רק חודש או חדשיים אחרי זה מצאתי את עצמי מחדש.

יותר ויותר אני חושב על לנדמרק. חודש או חדשיים אחרי שעזבתי את רמת השרון בה גדלתי הלכתי לעשות את הפורום של לנדמרק.

כבר סיפרתי על הדבר הזה, ששינה לי את החיים כה רבות- שם גיליתי שכל התפיסה שלי היתה זו של קורבן. זה אמנם לא שינה לי את העבר, אבל זה שינה את התפיסה שלי את עצמי ונתן לי כוחות חדשים ודרכים חדשות להסתכל על העבר ועל ההוה שלי.

אז בכל פעם שאני פוגש את רביב בטלויזיה, וזה הרבה, אני חושב עליו, וכשאני רואה את אחיו, אני חושב עליו, כלומר עלי, כלומר על העבר שלי, וכל פעם שאני רואה את חבר שלי ע' ברחוב  אני חושב על העבר שלנו, שהיה פעם, כי עכשיו אני לא ממש תופס אותו, הוא לא זמין, אבל זה לא משנה, אני עדיין חבר שלו. ואין לי תירוצים.