|
הנדסת המחשבה / יוזף ברויר |
| 9/2006
תובנות ללילה כשאני מבין משהו אני מצמיד את שתי השפתיים שלי אחת לשנייה כאילו אני מחייך, אך צידי שפתיי אינן מתרוממות אז. כשאני מחייך חיוך של הערכה אני מרים את צידי שפתיי. זה חיוך מאופק, אבל לא חסר בו דבר. לפעמים כשאני שמח שואלות אותי נשים מה אני צוחק. "אני לא צוחק", אני אומר, "אני מחייך". ואני לא מבין איך הן לא מבינות מראש את ההבדל.
תובנות- כשאני מבין משהו קל לי יותר להתקרב, אך גם להתרחק. נוצרת לי בחירה אמיתית, לתת את עצמי או לא לתת את עצמי. בחירה אמיתית. סיפוקים- דחיית סיפוקים כבחירה עושה אותי מעריך את עצמי יותר. תובנות- אני מחכה, כמדיניות. התובנות באות בעצמן, בין אם מהראש שלי מהקשבה ובין אם מהאדם השני שבשיחה איתי.
היום בשיחה עם הקבוצה שלי אמרה אחת שהאינטליגנציה הרגשית שלה נועדה כדי לקדם משהו באישיות שלה. אמנם הדבר הראשון שחשבתי הוא שאינטליגנציה רגשית לא נועדה לשום דבר אלא מתפתחת כעצמאית אבל נתתי לזה מחשבה שנייה ושקלתי שאולי, אולי זה אפשרי.
תובנה- אנשים, בכלל אנשים, לא שוקלים דברים כמעט. הם מפסידים. לשקול זה לתת לעצמך את מתנת אי הידיעה.
| |
|