עבר עלי יום קשה. אני עייף. שוב הלכתי לישון מאוחר, שוב קמתי בתשע וחצי, שוב יצאתי אחרי 45 דקות מהבית, והיום ביליתי בבית משפט שש שעות שלמות. זה היה קשה כי היו צילומים של שתי דקות והמתנה של 6 שעות. אני יושב עכשיו על ספסל, מחובר בחשמל לאופנוע שלי, גולש ווירלס מהראוטר של הבית קפה מאחוריי, מקבל מיילים וכותב. מאוחר יותר אני חושב להבריז מפגישה של הקבוצה שלי.

משמאלי פה יושבות אמהות, חלקן יפות יותר, חלקן פחות, ילדיהן שוכבים בעגלה- ואני- אני מסתכל. המון המון זמן לא ישבתי ברחוב והסתכלתי. פעם הייתי יותר כזה. יכול להיות שמעולם לא הפסקתי להיות, אולי פשוט הפסקתי לשבת ברחוב, ללכת ברחוב. אבל איזה פלא, אני צלם עכשיו, וקודם למדתי סוציולוגיה ואנתרופולוגיה, וקודם הייתי תצפיתן, וקודם בתיכון לא הייתי מקובל בחברה, אז הייתי מסתכל על אחרים, מקובלים יותר, וקודם.
ושום דבר לא מוזר בעיני במי שהפכתי להיות. אני יכול לראות בדיוק את ההשתלשלות של היותי מי שאני, אלהים הרי, חנן אותי בעיניים.