אני יוצא היום לבלות. מחר בבוקר אני יוצא לצלם. אני מגזים בתגובה שלי לעניין? לא יודע, לא. עצבות קטנה נחתה עלי. נכון יותר יהיה לומר שתקפני חשק לכתוב כתיבה עצובה. אני מדבר עם חברה במסנג'ר. זו שיחה שמזכירה לי קצת מה קורה פה בעולם הרגשות. היא הזכירה לי שיש לנו פגישות עם אנשים בה פתאום אנו חווים אינטימיות. פתאום אנחנו מתבלבלים ומתאהבים בהם. אחרי כמה ימים פתאום אנחנו לא מבינים על מה היתה כל ההתלהבות: הבילבול שמביאה האינטימיות. לא חשבתי היום. לא הפעלתי את מנגנוניי. עכשיו בלילה, לפני שאני יוצא, אני מרגיש שאין לי מה לתת, שלא הפעלתי את מוחי היום, ושאני בודד. היום שאלתי אותה בסמס אם היא חיה. זה היה אחרי שעות שלא דיברנו. היא ענתה לי לא, אני מתה. עליך. ויש פעמים שאני מקבל את ההבעות האלה בכיף ובאהבה, ויש פעמים שהן חוזרות מפני השטח כמו בומרנג, אני צריך לדאוג לעצמי למזון אחרת אני אובד, אובד ללא תקנה. אני חייב לשתף אותה בזה (תכנית פעולה) מקווה שהיא תבין (פחד)