נכנסתי הביתה. הורדתי את התיק.
על השולחן היתה קופסת אגוזי קשיו מלוחים.
שפכתי חופן לתוך צלוחית ואכלתי את המנה הראשונה בארוחת הערב שלי.
במייל חיכה לי מכתב של מישהי שלא דיברתי אליה יפה קודם.
בראש השתפכתי היום על כל העבודה שלי, upset מתמשך שיש לי על התנאים שלי בעבודה.
מרוב שהייתי במצברוח הזה לא הלכתי לסמינר שלי ובדיוק כשבאתי לסוע לכיוון רמת אביב לטרמפ שלי לסמינר התחילו מכוניות משטרה לצווח בתל אביב ולסוע כמו משוגעות להדר יוסף.
זה היה מעניין, חשבתי לעצמי, התקשרתי אליה לשאול לעצתה אם לבוא לסמינר או לא. היא הציעה לי לבוא איתה בטרמפ.
זה היה כל כך לא צפוי, כל כך הוציא אותי מהחשיבה הדו מימדית שלי של שוקו או וניל שמיד הסכמתי.
בדרך להדר יוסף החלטתי שאני לא נוסע. ידעתי שהחלטות שאין להן שורשים סופן לעוף ברוח והחלטתי ללכת אחרי הכסף.

היה לי יום קשה.
הוא לא התחיל קשה.
אבל הצורה שסיימתי אותו העידה יותר מכל:
ישבתי בסלון ואכלתי לי סלט חצילים עם ארבע פרוסות לחם וזיתים, המנה העיקרית של אוכל הילדות שלי שהזכיר לי שאוהבים אותי ושהכל בסדר.
התיישבתי לכתוב את זה,
היום שלם.