| |
הנדסת המחשבה / יוזף ברויר |
| 12/2006
"איש מהיישוב"
מסיבת סלבריטאים. היה לי מוזר להיות שם בפנים. שמחתי שאני בלי המצלמה שלי, סופסוף להשתחרר מהצורך שהמצלמה כופה לצלם את מה שיש שם ופשוט להיות בנאדם פשוט, שבא להתחכך, לראות, להיראות, לרקוד, לשתות וליהנות.
אבל זה לא קרה. את כולם או שראיתי בטלויזיה או שראיתי מתוך העינית הקטנה של הניקון. פתאום לא יכולתי ליהנות מהריחוק, לא יכולתי ליהנות מהעמדה של הפלאש או מהעמדה של הצופה מהצד, הייתי חלק מזה.
הגעתי עם מישהי מהעבודה. מצחיק אותי כשאנשים אומרים "קולגה", זה כל כך לא אני.
בתור אחת כזו שמכירה את כולם היא התנהגה בדיוק כך, ואילו אני הייתי כמו אותו "איש מהיישוב". הצחיק אותי שהיא הציגה אותי לאחרים כ- "זה יוזף ברויר, הוא הצלם שלנו במערכת", וראיתי את הגבות מתרוממות והראשים מהנהנים ושאלתי את עצמי שוב מה יש במקצוע הזה שאנשים מתנהגים כלפיו כך.
בסוף יצא שהעברתי את רוב זמני בשיחה עם צלמת רכילות על מצלמות ומחשבים (וקצת גם על האנשים שהסתובבו שם).
בכל אופן, ידעתי שעובר עלי קטע של "אתה לא פה" וקטע של "תעשה משהו, אל תעמוד סתם" שזה קטע של להיראות טוב וחוסר ביטחון והחלטתי לא לעשות כלום, אז במקום לעשות משהו, התיישרתי במקום שלי, הייתי במרכז החדר, עמדתי זקוף, התבוננתי וחשבתי. להחליט שאני לא מתקפל הרגיע אותי ורק באותו רגע, למרות שהכרתי שם בדיוק שתי נשים (ושעם שתיהן ההיכרות שטחית ובת דקה וחצי) הרגשתי נוח. הייתי גאה בעצמי, ואז התחלתי ליהנות.
שלושה אנשים הרשימו אותי במיוחד:
מיכל ינאי, שנראתה טוב במיוחד.
חברה שלה הבלונדינית שחבשה כובע דיסטנס שחור ענק שהסתיר את הפנים שלה ושיחרר החוצה כמויות של תלתלים בלונדיניים,
ועידו תדמור, שפשוט נראה טוב.
הקטע עם אנשים מפורסמים (אם אתה לא אחד מהם) זה שאתה מוצא את עצמך לא יודע איך להתנהג, באיזשהו מקום אתה מאבד את עצמך. תפסתי את עצמי הולך לאיבוד והחזרתי את עצמי על ידי שהזכרתי לעצמי שהם בני אדם ולא דמויות פוסטר. עם דמויות פוסטר אני לא יודע להיות ביחסים. עם בני אדם, גם אם הם זרים, אני כן.
זה נטע בי רוגע.
ועכשיו וידוי: לפעמים בלונדיניות כן עושות לי את זה. הערב זה קרה.
| |
|
כינוי:
יוזף ברויר
בבלוג זה
בכל הבלוגים
