הפלגתי היום ביאכטה. אפילו החזקתי בהגאים זמן ממושך. הפיתה עם חומוס ונקניק שאכלתי שימחו אותי ואפילו שאר הירקות שאכלתי אחר כך בלב היאכטה.
רק שככל שאתם יותר נמוכים וקרובים למים כך מופעל עליכם יותר כח משיכה וכשזה משתלב עם גלים ומלפפונים חמוצים לא נותר גיבור עומד אלא יושב, בבית הכסא. 20 דקות להערכתי ישבתי שם, חשבתי לתומי שילך לי ואני אתפוס את אלהים בביצים. טעיתי. 20 דקות אמנם הרגיע אותי לשבת שם, אך מיד כשקמתי יצא ממני כל הצד הבולימי שלי. פ33ה.
(תירגעו, אין לי צד בולימי). נמשיך.

קיבלתי כל מיני סמסים וכל מיני טלפונים היום, אחד מזאת שאמרתי לה שהיא לא ראויה לצילומים שלי. אחריה נכנסתי לשירותים.

טלפון זועם מאחותי הודיע לי שאם לא אזיז את התחת שלי בפרויקט האורבני שלי הלך עלי.
אז אני אזיז את התחת.

בדרך הביתה מהמרינה הבנתי: אין לי למי לבוא ולהרגיש בבית. אין לי עם מי להירגע וזה המצב.
בדרך כלל, הפועל היוצא של זה הוא שאנשים מרגישים שהם חסרים, מרגישים שהם צריכים מישהו, שיאזן את המצב שלהם עם עצמם. בדרך הביתה הבנתי את זה. אין לי עם מי להרגיש בבית ואין לי עם מי להירגע. זה המצב ושם אני נמצא.
רגיעה פתאומית נפלה עלי. הבנתי שהרצון למלא את הצורך הזה, הרצון למלא אותו הוא היוצר את תחושת הריקנות, הרצון העצמי,לא הצורך "האובייקטיבי".
איך הבנתי את זה? זה קרה אחרי שהרגשתי טוב עם זה שתקפה אותי תחושת "לא רוצה אף אחת" זמנית כזו אחרי שזרקתי את הבחורה הזאת מהחיים שלי. הרבה זמן לא זרקתי אף אחת, אני לא מאלה שזורקים, אבל היום זרקתי אותה, ודאגתי להוריד את המים אחריי.
יש פה הגיון מחשבתי ומחשבות מנהלות את הקיום שלנו. בסך הכל הצלחתי להבין את המנגנון.

כל הדרך מהמרינה ישב לי בראש שם התואר הזה SELF MADE MAN. זה משפט קפיטליסטי אמריקאי אבל אצלי בראש הוא תפס משמעות שונה לגמרי.
Self made man. בסך הכל הצלחתי להבין את המנגנון הזה.
יום שישי היום      ואין לי שום בעיה עם זה.