| |
הנדסת המחשבה / יוזף ברויר |
| 12/2006
לחתוך את תקרת הזכוכית בחתך הזהב
הבוקר שלי מתחיל תלוי בחלום שהיה לי בלילה והשיר שעולה לי בראש נגזר ממנו.
בימים האחרונים השיר הראשון שעלה כשנדלק לי המוח היה זה של נינט, החדש, אבל בלילה הלכתי לישון טיפה מאוכזב, חלמתי שאני רב עם אנשים ואז קמתי עם השעון אז המוח שלי ניגן לי את חותך בחתך הזהב, החדש של ערן צור.
נכנסתי להתקלח במים הרותחים שמעירים לי את המערכת כל בוקר, לא יכולתי לא לחשוב על השיחה של אתמול בלילה לפני השינה.
אתמול כשדיברנו כל הזמן הרגשתי את תקרת הזכוכית הרגשית שהיא נתקעת בה. זה לא שלא היתה שם יכולת. היתה איזושהי יכולת.
זה לא שלא היה רצון, היה. אבל לא משנה כמה היא דיברה וכמה היא סיפרה, היא לא הצליחה לראות את מה שעבר עליה.
לא עזר שהתעניינתי באמת ובתמים, לא עזר שאפילו ניסיתי לדובב את זה ממנה (והיא בכלל רצתה לשתף אותי בזה מראש), לכוון אותה שתראה את מה שעצר אותה, את הסיבה לבכי שלה, היא אמרה שזה היה לה קשה וביקשה (וזה כבר קרה לי עם אחרות) לשים את זה בצד כמו רחוק מהעין רחוק מהלב (ואז מה אם כשאני אראה את זה זה יפתר, עכשיו זה קצת לא נוח ואני מעדיפה לא להתמודד). כל מה שנותר לי היה להגיד לה זה אוקיי על הבקשות שלה ולהצטער, להצטער שאני לא יכול לעשות אליה גשר אמיתי, להצטער שהיא באמת ובתמים רוצה להתקדם קדימה ושאצלה תקרת הזכוכית קיימת, בראש, ושהיא אינה מודעת לה ועל כן אינה יכולה להתמודד איתה. והצטערתי. אז רציתי לחתוך בחתך הזהב, לחתוך, לחתוך, אבל לא היה זה מקומי לא רציתי להכנס איפה שאין כניסה, ואם מאז יום ראשון שאלתי את עצמי מה לעשות בקשר אליה, נענתה שאלתי ביום חמישי בחצות, לחתוך.
וזה לא שאני לא רוצה אותה בחיי, אני כן. אבל אני לא אוכל להיות איתה בקשר רומנטי ואמנם אני מעריך אותה מאד על יכולות אחרות שלה, על דרכי הווייה שלה, על הבגרות אבל מה לעשות עם בנאדם שכשהוא מתחיל לדבר אתה אומר לעצמך "אויש הוא משעמם"?
בלילה לפני השינה החלטתי שאני הולך לכתוב את סיכום השנה שלי החל מהיום. אני אפרק את הכתיבה של זה לנושאים.
צפוי חשבון נפש סגלגל (כמו החדר הסגלגל) (צורה, לא צבע) (מהות, מיקום) (הֵקשר). חדר פיקוד אמיתי.
עדכון 9:50 - אחרי שכתבתי את הפוסט הזה חזר לי השיר המגניב לראש והבוקר שלי קיבל אור אחר. ידעתי שאני צריך לכתוב את זה.
:) בוקר קסום
| |
|
כינוי:
יוזף ברויר
בבלוג זה
בכל הבלוגים
